העיניים צרות וצורבות, אדומות כעיני הדריזין,
ואנו עומדות כאן, יושבות וקוראות. קוראות לחולות.
הקסם שלך, המדבר, לא תם
אך אנו לא מבינות ולו רבעי הדבר
אנו יושבות כאן וקוראות לקסמיך
לחזור ולמלא את מה שהשארת אחריך.

החול עוטף אותך, בתי,
הנוף כבר לא ירוק ופרחוני
את במדבר עכשיו, בתי,
בין אם תאהבי או תשנאי.

את אונו של המדבר לא נוכל לשקר
קסמיו עוד נשאו בנו בלחש וכוח
אך ידוע לכל עובר אורח כי באר -
לא אחת ולא שתיים צמחו בך.

החול מלפף סביבך, בתי,
הנוף כבר לא גשום וסתיו
את במדבר עכשיו, בתי,
בין אם נשנא או נאהב.

החול עוד קצת צורב לך בעיניים
והולכת בניגוד לכיוון הסופה הקרבה
אך היה ויהיה בך עוד דקותיים
תפלי כאן, בין חול אפור לדיונה צהובה.

החול מצר את נשימתך, בתי,
הנוף כבר שחור משחור
את במדבר עכשיו, בתי,
מתחת לאבן שיש, בלי אור.