לכוד הייתי בעבותות השינה הארורה
שירת הציפורים צפה
באור היום
שנמסך עלי, השוכב,
מזיע ועירום בין השמיכות.
שירת הציפורים הייתה מלכודת.
והמיטה דמתה לביצה
בה הייתי אט אט טובע
ומזמן לזמן
הייתי צף מחדש
משתנק, מתלעלע
ושירת הציפורים ריחפה
ואחר כך בטירוף הייתה מפרפרת
ואור היום נחת עלי
כבד ואדיש
כמו על שיש
כמו על מצבה
וכאשר בזרועות של תמנון
השינה הארורה הייתה אותי לופתת
חושיי לא נטשוני
הייתי שומע איך
שירת הציפורים נועצת
סיכות בבשרו של השקט
והשינה הארורה, העיוורת,
החרישית, הערמומית, המתגנבת,
הניגרת, הנקרשת,
האופפת, הטורפת,
הייתה הופכת אותי לגולם
איש מחימר
עפר ואפר
ושירת הציפורים
הייתה פס הקול של המוות. |
