מושיטה יד.
לגעת בו.
בבשר שלו.
מורידה ממנו לאט את השמיכה.
החזה.
הפטמות שלו.
הלב שדופק בפנים.
רוצה להתאחד.
רוצה להיות.
רוצה שירגיש.
אבל הוא לא.
הוא בשלו.
אני בשלי.
שני עולמות נפרדים.
בפנים יש כאב.
בחוץ יש חזה ועור ופטמות ועצמות שבולטות.
בפנים יש דמעות.
בחוץ יש ערווה נשית, מגולחת, חלקה, רכה.

הוא ממשיך לנשום
מחול פיזיולוגי כזה בלתי ניתן לעצירה.
שעון פנימי שקוצב לו את הזמן.
כל עוד לא תבוא איזה רכבת ותעצור את הריקוד.

העיניים שלו נפקחות.
ירוקות, גדולות, בוחנות.
שפתיים ממצמצות.
הוא מסתכל עלי ובזווית העין אני רואה את העניינים מתחילים
לזוז.

האם  הוא יודע?
האם הוא מבין כמה כואב?
האם הוא יודע כמה רטוב לי בזווית העין?

הוא שולח יד.
מה הוא רוצה?
לחבק?
להבין?
לזיין?

אני נרטבת.
אין קשר ביני לבין גופי.
שני יצורים נפרדים.
אחד רוצה לנשום.
לאכול.
לשתות.
לחרבן.
לאכול.
השני רוצה מגע.
השני רוצה שיבינו.

הוא לוחש לי.
"את כל כך יפה."
הוא רוצה לזיין.

למה הוא לא מבין?
למה הוא לא יודע?

כשהוא גומר אני פורצת בבכי.
הוא מופתע.
ואני,
אני בסך הכול רוצה שיבין.

כשהוא נוגע בי משהו נמס בי שם בפנים.
כשהוא לוחש לי
"את כל כך יפה."
הניצוץ נדלק שוב מחדש.
אולי הפעם?
אני שואלת.
אולי הוא מבין?
אני רוצה להאמין.

הוא מנסה להבין.
הוא מחבק.
הוא נוגע בי.
אנחנו רטובים.
רטוב לי בפנים ובחוץ ומכל הכיוונים.
הוא מנשק לי את הדמעות שיורדות וזולגות.
אני לא כועסת.
אני לא מאוכזבת.
"אני אוהבת אותך"
אני אומרת לו.
"אז למה את בוכה?"
הוא שואל אותי.

כואב לי בפנים.
עכשיו הוא יודע.
עכשיו הוא מבין.
וזה,
זה כל מה שחשוב.