אלכוהול נשפך לי דרך האוזניים, זורם לי בגרון, דרך הקיבה,
מרעיל לי את הכבד, עושה לי טוב בתוך הראש, ולו רק למספר דקות.
עשן מסמא את עיניי, חורך את שערי, משאיר סימנים בלתי נראים
בתוך בגדי. אני יושב בתוך בר עם מוזיקה של פעם וגמד שאי שם
בעברי הקיא על דלתות שתני. מסביב אנשים ודיבורים ורעש ומוזיקה.
אחת עם ציצי ענק ואחד שווה כזה שכולן מסתכלות, מסמנות, מחכות
שיבוא ויגיד ויראה ויעשה. הברמן שכולם מכירים וכוס של וודקה רד
בול בשביל ההוא עם החולצה השחורה. יש לי קצת דם בתוך האלכוהול
ומשום מה פתאום העולם חזר לחייך אלי. אני יודע שעוד מעט זה
יעבור. אני אתפכח מהאשליה או שהאשליה תתפכח ממני.

מימיני אחת יפה ולמולי אחת שווה. לשמאלי אחת שנראית כמו טנק,
אבל חברה שלה נראית כמו אחת שהייתי מזיין וגומר לה ישר בתוך
הפה. ההיא שמולי מסתכלת עלי ומחייכת, ואולי היא בכלל מחייכת
לחבר שלי שיושב לידי. הכול מתערבב לי בתוך הראש ובתוך
האלכוהול, ממש כמו העשן שסובב אותי כמו נשמה שכבר מזמן הייתה
צריכה ללכת לעולם שכולו טוב, ומשום מה החליטה להישאר בעולם
הזה, מגרדת בראשה ושואלת את עצמה בשביל מה זה טוב כל זה.

אני מחפש משמעות ולא מוצא. היה איזה אחד שכתב שהמשמעות היא סתם
מספר. אני מנסה להבין מה זה בכלל מספר. צירוף של סימנים. עם
קווים שחוצים ונפגשים. ארבע ושתיים בשביל כל אחד שדובר
ישראלית, או אולי עברית? בשביל החתולה שלי ארבע זה סתם אוויר
שעובר דרך מיתרים, צורת הגיה כזאת של אנשים שהיא לא ממש מבינה
ולא באמת מיודעת לעולם הסרדינים והעכברים שלה. בשבילי זה מספר
שאיזה אחד כתב עליו פעם שיש לו משמעות, אולי אפילו משמעות ב-ה'
הידיעה.

אני שותה ושותה ומעשן והעיניים שלי צורבות והשמחה של האלכוהול
מפנה את מקומה שוב לעצב הכול כך מוכר. ההיא שם מולי מסתכלת
ומחכה. אני מסתכל בחזרה ויודע שלא אעשה דבר. אני מחכה שמשהו
יבשיל לי שם בפנים והוא ממאן. יש לי פרח בתוך הלב אבל הוא
מרגיש לי כמו קוץ. הוא דוקר ומכאיב ומשאיר אותי לבד. חבר שלי
כבר מזמן עזב. אז במקום ללכת נשארתי לבד. אנחנו עדר של חיות
שמנסות לגעת ולא מצליחות. המצאנו סימבולים וקראנו להם מילים.
המצאנו ציורים וקראנו להם אותיות. את המגע החלפנו בשירים. את
הזיונים החלפנו במילים. יש אחת שנראית כמו מיליון דולר. אני קם
אליה ומצביע לעבר הפאב. אני משרטט צורה של מעגל ואומר לה שבתוך
המעגל הזה היא יותר יפה מכל דבר אחר. היא אומרת לי תודה ואני
אומר לה שאין בעד מה. אני אומר לה שאני מתכוון לזה. שזה סתם
בשביל להגיד. שאני לא מבקש מספר או משהו כזה. היא אומרת לי שיש
לה חבר אבל ממש תודה. אני מחייך ורוצה את החיוך שלה לעצמי.

עדר של פרות חוצה את בן יהודה. אנחנו לא בהודו אבל הן מתעלמות.
אחת חומה, השנייה שחורה עם כתמים לבנים, עגל קטן וחמוד פוסע
ביניהן. אחריהן עוקבת עיזה. אני מסתכל עליה וישר קורא לה
"נעל". היא חומה כזאת והיא יודעת דבר או שניים על החיים. ההיא
היפה יוצאת מהפאב ורודפת אחרי. היא אומרת לי שחבל שהלכתי ואולי
בא לי להיכנס. אני אומר לה שאני חייב לחזור הביתה. שיותר מדי
עשן נכנס לי בעיניים ושיש לי אלכוהול בתוך האוזניים. היא אומרת
לי שחבל. שאין לה בכלל חבר. בתוך הלב אני מקלל אבל בשפתיים אני
אומר לה שהיה לי נעים ואולי בפעם אחרת. אני מקפיד להחסיר את
הדגש מה-פ מהמילה 'בפעם', כי דגש קל באותיות בגד כפת בראש מילה
ואחרי שווא נח. הפנים שלה מלוות אותי הביתה.

אנחנו עצמים שנעים בחלל. אנחנו שרים ורוקדים. אנחנו מדברים
וכותבים ועובדים. אנחנו מזיינים ויוצרים ובוכים וסובלים. אנחנו
כל כך רוצים אבל אף פעם לא מצליחים.