עמית (או פיטי כפי שכל החברים שלך קוראים לך),
אני יושבת עכשיו לכתוב לך, חודש וחצי אחרי שנהרגת, וכאילו לא
באמת מעכלת שאתה לא כאן יותר.
קיבלתי אותך צעיר מהבקו"ם, פלוגה נ' הנודעת שכולם כל כך אהבו
בגלל האנרגיות המטורפות שלכם. הייתי המדריכה הראשונה שפגשתם,
אני זוכרת את שנכנסתי לכיתה ואתם ישבתם מתוחים בכסאות עם
כומתות על הראשים, כאלה תמימים. כהרגלי מיד צחקתי ומשם כבר הכל
די זרם. בהמשך זכיתי לבלות עם הפלוגה שלכם ארבעה ימים שלמים
ברמת הגולן עם שיעורים עד כלות הקול, נסיעות באוטובוס ושירים
שרק שיריונרים מכירים. מאז רמת הגולן היית הדמות המנצנצת (ולא
בהקשר שאומרים בצבא), דמות שהחזיקה את הפלוגה. כשהגעתם לבסיס
הייתי באה לשבת איתכם בשעות ט"ש- במיוחד איתך, לשמוע את
השביזות ואת הדברים השמחים, השירים שהמצאתם על הרס"פ של מ'
וששרת לי (היום כשאני נזכרת בזה במקום לצחוק עולה לי לחלוחית
של דמעה בזווית העין). אני לא אשכח השטותיניקיות שלך, שעבדת
עליי מיליון פעמים בערך ותמיד האמנתי (במקום שזה יהיה הפוך),
שהיית תמיד מתעניין ומביע דעה ובהפסקות נשפך עייף ומעשן איזו
סיגריה.
אני זוכרת את השיחה האחרונה שלנו- לפני שיצאתי לקצונה ועזבתי
אתכם- ישבתי איתך כמעט רבע שעה מתוך שעת הט"ש שלך, בזולה
שעשיתם לכם (ועוד איפה, ליד המקלחות), ואתה כמובן שצחקת שאני
יוצאת לקצונה ושאלת בחצי גיחוך "מה רע לך פה?"... ידעתי שלא
באמת התכוונת. תמיד היית החייל הכי מורעל- לא כל כך שכיח
לשיריונר. צפיתי אותך, כשהיית טירון אמרתי לך תמיד שאתה תהיה
טען- וכך היה, ובאותה שיחה שאלתי אותך מתי אתה יוצא לקורס
מפקדי טנקים (כי "יש לך פנים של קמ"טניק") ואתה ענית שאתה רוצה
קודם לעשות מחזור במבצעית ורק אחר כך לצאת. ניסיתי לשכנע אותך
אבל בתכל'ס די הבנתי. צפיתי שתהיה טען, צפיתי שאתה כל כך מתאים
להיות מפקד, אבל לא צפיתי את המוות שלך.
בתום השיחה הזאת שבה הספקת לעשן כבר שתי סיגריות נתתי לך את
המספר שלי- ביקשתי שתעביר אותו לפלוגה, שתשמרו על קשר. מדי פעם
הייתי מקבלת מכם הודעות בעיקר בחגים...
ואז הגיע המבצע בעזה... הייתי לקראת סוף ההשלמה החיילית, רגע
לפני קבלת הארון. כל כך הרבה חברים היו לי שם בפנים וחשבתי
עליהם, דאגתי להם, האוזן כל הזמן מקשיבה לחדשות, הפלאפון שולח
הודעות בתקווה לקבל תשובות בודדות, ורק לא לשמוע על הרוגים...
אני לא אשקר, לא האמנתי שאתם תיכנסו. כל כך צעירים! מרץ 08'!
מה יש לכם לעשות במלחמה הזאת?! סיימתם מסלול רק לא מזמן...
בחמישי בערב באה המפק"צית שלי ואמרה לי שמישהו משיריון נהרג.
התחילו לרוץ לי בראש קודם כל החברים שלי משיריון ואז כל
החיילים שלי, הייתה לי תחושה רעה שלא יכולתי להסביר אותה כבר
מלפני... התחלתי לברר איזו חטיבה ואח"כ את הגדוד.
רק ביום שישי בבוקר כשהגעתי הביתה אחרי לילה כמעט בלי שינה
הדבר הראשון שעשיתי היה לפתוח את העיתון. ואז השם שלך והתמונה
הכל כך אופיינית עם החיוך הממזרי. ומשם דממה.
הדמעות התחילו לזלוג מעצמן בלי שליטה בכלל. הרגשתי חוצפנית
שאני בוכה עליך כי בטח היית מכפכף אותי על זה...
עמית, אפילו לא הייתי אחת מהחברים שלך מהקיבוץ, לא אחד החבר'ה
מהפלוגה, לא מפקדת ישירה שלך. הייתי מדריכה שלך בסה"כ, מין חצי
פ"פ, מישהי שהייתה יושבת ומקשיבה לך בשעות הט"ש. אני מרגישה
חצופה לבכות עליך כי לא הכרתי אותך טוב כמו כל אלו שציינתי,
ובכל זאת, אם רק היית יודע...
אם רק הייתי יודע שכשאומרים לי "עופרת יצוקה" אני חושבת עליך,
ועל זה שלא תצא יותר הביתה, ולא לקמ"ט, ולא ניפגש במקרה בפאבים
האזוריים או במסיבה, ולא תחנוק אותי מעשן הסיגריות שלך...
אני רואה אותך עדיין במוחי הולך במגורי הפלוגה שלך בקומה
עליונה לכיווני עם החיוך הענק והתגיות הכתומות נותן לי צ'פחה
על העורף ושואל "מה קורה?"...
עבר כבר חודש וחצי וכמעט לא עובר יום שאני לא חושבת עליך. אני
חייבת להתוודות שבהתחלה כעסתי על עצמי ועליך, הרי הסברתי לך
בפירוט מה קורה שם בעזה, וכולנו אמרנו לכם שאף פעם לא נשארים
עם מדפים פתוחים מחוץ לטנק... למה היית חייב להיות גיבור? אני
מעדיפה אותך חי ולא גיבור מת.
בהמשך הכעס נעלם, נשאר רק חוסר אונים שכזה וחוסר רצון להשלים
עם הידיעה שלא תחזור יותר.
היית כל כך צעיר, אלוהים!
אני כבר מסיימת ורק רציתי לומר לך שאני מצטערת, מצטערת שלא
הייתי בלוויה שלך כי פשוט חשבתי שאתמוטט במקום, מצטערת שלא
שמרתי על קשר רציף כמו שהבטחתי כשהייתי בקורס ושלא הייתי שם
כשסיימת מסלול וקיבלת צפרגול. מצטערת שלא עשיתי יותר כדי שלא
תהרג לי ככה...

מבטיחה לך הבטחה אחת אחרונה, שלעולם לא אשכח אותך, שאספר עליך
לחיילים שלי ולסובבים אותי. וגם רציתי לומר לך תודה, תודה על
הזכות שנתת לי להכיר אותך.

הייתי חייבת לפרוק ולספר עליו מהעיניים שלי.


עמית רובינזון ז"ל, נהרג במהלך מבצע "עופרת יצוקה" מירי צלף,
אדם משכמו ומעלה, שיריונר גאה.

יהי זכרו ברוך