אני אוהב רכבות. הן ארוכות, מהירות ושקטות. והן בד"כ לא תקועות
בפקקים, אלא סתם נתקעות. גם הרכבת שאני נוסע בה כעת, ארוכה,
מהירה ובעיקר שקטה. לידי תיק הגב, ומולי יושבת נוסעת בלונדינית
עם עיניים כחולות. לידה, התיק שלה והמעיל, גם הוא שלה. לא צריך
יותר ממבט אחד כדי לראות כמה שהיא יפה.

שנינו מאזינים למוזיקה באוזניות המשוכללות שלנו, מסתכלים מידי
פעם אחד על השני, אבל בעיקר שותקים. שותקים אולי בגלל הבושה,
אולי כי אין מה לדבר או שסתם אנחנו לא מכירים וזה קצת מביך.
אבל לא צריך יותר ממבט חטוף כדי לראות כמה שהיא יפה.

היא לובשת חולצת קטיפה דקה, עם פסי ארגמן על רקע לבן. כפתורים
אדמדמים ברווח שווה אחד מהשני נמצאים במרכזה, מונעים מהעיניים
גישה יתרה. למרות זאת, משאירה כפתור פתוח, לתת לדמיון להפליג
בתקוות שווא. עורה שזוף מצריבות קלות של השמש. אבל הוא נראה כל
כך רך ונעים שכמעט מרגישים את חומו מלטף בעדינות את הפנים.

אם רק היינו יכולים לדבר מעט, לומר לה מילה קטנה, להגיד לה
"אני אוהב אותך". לראות אותה מחייכת, אלי. לתת לה להאמין שאני
האביר על הסוס הלבן, להפליג איתה למקומות בעולם, שתהיה שלי
לנצח. שתגיד "גם אני אוהבת אותך".

והיא נוסעת, גומאת מרחקים, משנה נופים, חולפת על פני תחנות,
ואנשים. אבל היא נשארת לשבת מולי. הרכבת נוסעת ומבחינתי הזמן
עוצר מלכת, זה רק אני והנוסעת שמולי, נוסעים ברכבת. שלא תעצר
לעולם.