נוח,
הפכתי נוחה בקיומי.
נוחה בזה שאין לי את הכוח להגיד יותר לא.
פשוט ויתרתי, הרמתי ידיים וקיוויתי שמישהו יעבור מעליי,
ייקח את ידי בידיו,
ויזרוק אותי רחוק מכאן, לבד.
השקט שאני כל כך זקוקה לו, לא מגיע.
נראה שזה כבר לא תלוי במקום בו אני נמצאת,
גם לא בעובדה שאין שם אף אחד מלבדי.
הוא פשוט לא מגיע,
ואני לא מסוגלת להגיע אליו.
מושיטה את ידיי, וכל כך מתאמצת לתפוס אותו שכמעט נקרעת
לשניים.
אבל הוא עדיין מעבר להישג ידיי.
ואני כבר מחוסרת כוחות, חסרת אונים, מחוסרת חיים.
כבר אין כוח להתנגד יותר, נראה שאינסטינקט ההישרדות אצלי פג
תוקף.
אני נותנת יותר מדי.
ממתי אפשר לתת יותר מדי? למה אני לא יכולה להמשיך לתת ולבקש רק
שיעריכו את הנתינה הזאת?
הנתינה המזוינת הזאת. זה נכון שתמיד רוצים את מה שאי אפשר
להשיג.
את ממשיכה לתת, ומענישים אותך על זה שאת לא נותנת עוד. פשוט אי
אפשר יותר. את מקיאה כוחות ואין לך יותר
את לא קיימת יותר. הם לקחו את כולך. לא נשאר דבר.