השמש מנחמת כמו שאמי לא ידעה,
מלטפת בקרנייה גם ביום הכי גשום,
יודעת לזהות את כאבי ולהעביר קרן אור קטנה על הלחי.
קוראת אותי ומכירה את כאבי כאילו היה שלה.
ואני רק מודה לה על קיומה,
תוהה מה הייתי עושה אם היא לא הייתה.
מתגעגעת לידיים אוהבות,
למילים חמות,
להרגשה של בית.
רוצה להאמין שאם אבי היה לצידי הוא היה יודע מה לעשות,
איך לזהות,
איך לאהוב נכון את הבת שמעולם לא הייתה לו...
מצטמררת כל פעם שאמי מוציאה מפיה מילים קשות,
בוטות
מכאיבות...
הייתי רוצה להאמין שבמקום אחר, בחיים אחרים...
אולי דמעות לא היו זולגות על פניי עכשיו.
אולי הייתי מתגעגעת לחופש שלי,
אבל האהבה הייתה יכולה להיות שם,
בתמורה.
משכרת את עצמי, מתמכרת לרגעים המטושטשים
כשנהיה קצת יותר קל לנשום.
הלוואי והייתי יכולה להעלם.
הוא שואל אותי מה הם היו עושים בלעדיי,
ואני מתחילה לתהות, מה באמת?
מתפללת למישהו שישמע אותי שם למעלה,
שיקח את הכאב הדפוק הזה,
שירגיע קצת את הנשימות המואצות.
שיאהב, כמו שכאן לא מסוגלים...