את הולכת ברחוב. את שומעת, מישהו כתב לך שיר פעם. היו לו
עיניים כחולות והוא היה אצלך בדירה פעם אחת. רק פעם אחת הוא בא
אלייך, את ביקשת והוא הביא לך. פיצה-בטטה-בולגרית. הוא חיפש
דירה בתל אביב, והוא ישן אצל חברים ואת אמרת לו, אתה יכול
לבוא, יש מקום, אתה תוכל לישון אצלי.

בתוך מגש הקרטון יש גם מגבונים לחים ותבלינים והוא מכסה את
הפיצה שלו בצ'ילי ואומר לך שאת לא יודעת מה את מפסידה. את באמת
עוד לא יודעת, ואת צוחקת עליו שיש לו ריח של זיעה, והוא אומר,
זה הריח הטבעי שלי, אני אוהב אותו ככה. את צוחקת ואומרת, זה לא
טבעי זה מסריח.

אתם רואים טלויזיה או מה ומגלגלים שיחה ולו, לו יש הרבה
רעיונות מוזרים והוא מין משורר כזה ומספר לך על הדיכאון ואת
מתרחקת בלי לשים לב, או עם לשים לב. את שואלת אותו אם הוא רוצה
ללמוד והוא אומר שלא, ואת קצת רוצה שהוא יחזור בו או יאמר שהוא
רוצה לעשות משהו, משהו שהוא לא שליחויות של פיצה, גם לא של
פיצה איכותית שנאפית בתנור אבן. את רוצה שהוא יחזור בו כדי
שיתקרב להיות דומה לך. את מחפשת פה מכנה משותף, עם הבחור המוזר
הזה, והוא נשאר על המיטה אפילו שיש לו ספה מוכנה בפלורנטין,
אצל חבר, אבל הוא פה עכשיו. הצעת.

המשורר הזה מלטף לך את הגב עכשיו, את לא רוצה יותר מזה, הריח
שלו והדיכאון - את מתרחקת. אתם הולכים לישון. בשלוש וחצי הוא
יקום ויגיד, אני מצטער אבל אני לא יכול להירדם ככה. הוא ילך
וייקח איתו קרטון ריק של פיצה וריח חריף של זיעה ועיניים
כחולות. כמה ימים אחר כך הוא יכתוב לך שיר מושלם, עם חרוזים
מושלמים, והוא לא אחד שעורך את השירה שלו, את יודעת.

הוא יטוס להודו ויחזור, ושנה אחר כך, יחפש דירה בירושלים ואת
תשערי, בדיעבד, שאולי החיפוש הזה של הדירה נובע מחיפוש יותר
עמוק של בית, אבל לך אין מושג, בעצם. אתם לא מכירים.

כעת הוא כבר רחוק מהדירה שלך, רחוק מהתודעה שלך והוא יחזור
אליה, על שני פסי רכבת, מתחת לאחת, דוהרת, ותרצי נורא לדעת
באיזו תחנה.

את תכתבי עליו סיפור בלילה, בחיפה, בעצם אנקדוטה, אנקדוטת
אבנר. תקלידי אותה ככה, ישר על קובץ וורד, על קובץ צער, ותשמעי
צעצוע של בלרינה מנגן פתאום מהסלון, מעצמו, מבלי שאף אחד ימתח
לו את הקפיץ.  השיערות על הידיים יסמרו. את תכנסי שוב למיטה.
אולי הפעם תירדמי.