אוולין בחיית תיפתחי כברררררר, אחת מהאלה שתמיד שם יללה
באמפתיות, מועכת כרית על הגב הכפוף והמתנשם של אוולין שנראתה
כמו ילדה קטנה שאמרו לה לא. זה לא יכול להיות ככה כל פעם, היא
אמרה לה שוב, אחרי שאמרה לה את אותו הדבר גם בפעם הקודמת ובפעם
שלפניה. אוולין, בחיית, אוולין, היו אומרים לה. את לא לומדת,
לא לומדת. תמיד זה היה ככה כבר מגיל צעיר כל הפוטנציאל הלא
ממומש הזה וכל הדברים שהיא לא קולטת. אבל אוולין תמיד חושבת
שהיא תסתדר בסוף, אוולין לא מבינה שהעולם קשוח מדי לאחת כמוה.
שאחת כמוה, כזאת אוולין כזאת, צריכה לעשות מאמץ קצת יותר גדול
מהאחרים. אחרי הכול היא אוולין, היא לא אחת מהאלה שתמיד שם,
היא לא מהבנות שבצד השני של הכביש, היא לא לומדת, אף פעם לא
לומדת.

את מבינה שהייתי בטוחה שזה ישתנה הפעם, אוולין חזרה ואמרה שוב
ושוב. כמובן שחשבת, אוולין, בתוך הראש שלך כולם כמו אוולין
שחושבים כמו בראש של אחת שהיא אוולין. אבל הם לא, את לא לומדת?
לא, את לא לומדת. ההיא חזרה עם כוס תה גדולה וקופסה חדשה של
טישו מהרכים והנעימים שחס וחלילה לא יאדים האף המושלם של
אוולין. הפעם היא כבר לא הייתה כפופה ולא התייפחה, הדמעות רק
זרמו בשקט, נוטפות מהקצה של הסנטר הקטן שלה, של אוולין. ההיא
ליטפה את השיער הרך, ניגבה את העיניים הצלולות אבל כאילו אין
סוף לדמעות של אוולין, שם בתוך אוולין הדברים עובדים אחרת, היא
חשבה.

ולא פלא שגם הוא הלך בסוף, ההיא מלמלה כשכיבתה את האור וסגרה
את דלת החדר בו השכיבה את אוולין לישון, בטרנינג אפרפר ושמיכת
פוך עבה על מזרן של שניים. אוולין צללה פנימה אל תוך עצמה איפה
שזה לא משנה אם את לומדת או לא. איפה שאוולין היא מרכז הבמה
ואף אחד אף פעם לא יעזוב באמצע כי הוא החליט שזה לא זה כל
האוולין הזה שנפלה עליו פתאום.
ואוולין ישנה עמוק כבר מזמן והעיניים מתגלגלות וזזות מתחת
לעפעפיים, ואם היה שם אחד לידה שתמיד ירצה אותה היה כבר לומד
שלא לוקח הרבה זמן עד שאוולין נרדמת וישנה עמוק, וכשזזות
העיניים ורוקדות לעצמן הרי שאוולין חולמת על האמת כפי שהיא ועל
כל הדברים שאף אחד לא מבין. לא באוולין, ולא בעולם, לא רק
בעולם שלה ששם בפנים בתוך כל העמוק הזה, אלא בכלל. חולמת על מה
שהוא וההיא והבנות בצד השני של הכביש רק חושבים שהם הבינו כבר
מזמן.
וכשהיא מתעוררת ליום חדש שהוא בעצם רק המשך של הזמן שנמתח
מאתמול ומשלשום ומכל מה שקדם, היא לא זוכרת מה חלמה בכלל,
אוולין.