נעה ונדה בחלל תחת השמיים האדומים
מבלי להכות שורש, מבלי לכבול עצמי לדבר,
ריקה ועקורה, כמו שולי הקצף הנושק אל החול.

חול, ערמות עתק של חול,
סורר עיקש וצחיח
לא נותן לדבר לחיות בו,
לא כובל אליו ולו את האוויר בלבד.

ולי אין מקום, אין שורש, אין תכולה,
לא הווה ולא עתיד
רק עבר, השב ומזכיר את שהיה.

השמיים האדומים מטפטפים עליי,
ממטרים רכים של חומצה.
טעמם מתכתי כשל דם וסמיכים הם כמו עשן הבעירה.
והם שוטפים את שנשאר.

הכל פרוץ, ונצרב עם האוויר, נעלם.
ניגר,נפער ניתך ונשרף,
נעלם.

יראת שמיי השני, אני פוערת אליהם את עיניי,
מחכה.
שיבואו וישטפו אותי תחתיהם בפעם האחרונה,
יכלו את שארית הקליפה
וישאירו אחריהם רק כתמים של עבר.