הולכת ברחוב, שומעת הערה, שריקה. לא מסתובבת, לא מגיבה. מרגישה
איך הקליפה מתקשה.
צועדת, מגיעה, פוגשת חברה.
"היי, שלום. מה נשמע? מה חדש?" כמה דקות של שיחה והנה המתקפה.
"את לא בסדר, לא מצלצלת". למה ככה, למה לא אחרת?
בשביל מה זה טוב, למה זה עוזר? והנה קוץ כבר יוצא מאחור.
שותקת, מביטה. מנסה לא להגיב ולפעמים מצליחה.
חוזרת הבייתה לחשוב על שקרה, והנה אמא בשלה: "את לא ככה, לא
בסדר. למה לא אחרת?" והנה עוד קוץ יוצא לו מחור.
השלווה מופרת, באויר ריח לא טוב.
אבא נכנס ואני מתפרקת, הקוצים כמו חצים - כואבים כשיוצאים.
וישר לתוך הלב, פוגע וחודר נכנס הלהב ויוצא הקוץ.
וכשהוא נשלף ויש דקה לספוג, הלב כבר שותת מאחל לעתיד יותר
טוב.
פעם הייתי קיפוד |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.