היה זה צהרי קיץ חם כשהתחלתי לבעוט ולבקש לצאת החוצה.
התחננתי להשתחרר מהכבלים שקשרו אותי, דפקתי על הרצפה,
קפצתי על התקרה, וכלום לא קרה.
שמעתי רעשים מבחוץ אך דבר לא קרה.
צרחתי במלוא גרוני, ככל שיכולתי, אך איש אינו שמע דבר או עשה
צעד לעזרתי.
חיפשתי כיוון והתחלתי לזחול לעבר המנהרה שנמתחה מתחת לרגלי.
לא ראיתי אותה לפני כאפשרות בכלל משום שהפחד שיתק את איברי.
אגרתי אומץ והעזתי כשקרה הבלתי יאומן.
אור קלוש הופיע מולי, גדל ככל שאני מתקרבת אליו.
אור לבן מציף ומחמם והמנהרה הפכה לפתח אותו ניתן לעבור זקוף,
כבר אין צורך להשתופף ולזחול דרכו.
יצאתי החוצה בגאווה ובראש מורם.
צעקתי ושמעו אותי

אני חושבת שבכל יום אנחנו נולדים מחדש, וכך גם הסיפורים שלנו.
לכן יכולים להיות לנו מיליוני סיפורים, שיתארו את מיליוני
הימים והסיפורים שאנחנו חיים.
אנחנו מתים ונולדים מחדש בכל יום.
כל בוקר נולד איתנו סיפור וכל פעם שאנו שוכבים לישון מת בקרבנו
אחד אחר.
עבור אישה עקרה כל מחזור סיפורו מוות, ולפוריה כל מחזור טומן
בחובו סיפור חיים