בגיל שלושים מצא את עצמו מיכאל מתגורר בדירה קטנה ביפו עם
פיצול אישיות. מיכאל לא הרבה לצאת החוצה ואפשר לומר שהיה בודד.
למען האמת, מעולם לא הציג את עצמו כמיכאל. מיכאל לא מילא מקום
מרכזי בחיים של מיכאל.
בן עשרים-ושבע ובת עשרים-וחמש, מצאו את עצמם אלכס ומרינה
מתגוררים במיכאל. יוצאים החוצה לסירוגין. מטיילים בדירה. הם לא
הרבו לצאת מהבית. אפשר לומר שהיו בודדים.
מיכאל, שקרא בנעוריו ספרים רבים, ידע שהוא סובל מפיצול אישיות,
אך מאחר ולא היה אדם כריזמטי ואולי גם בגלל שהיה בודד, נתן
לאלכס ומרינה, שייצגו שני צדדים באישיותו הגבולית, לנהל את
חייו בדרכם הבלתי יציבה.
בבקרים, כאשר מרינה עדיין ישנה, היה אלכס עובד מהבית ומתרגם
מאמרים ברוסית. במאמרים הופיעו לפעמים מילים כמו "שפה שסועה",
או "חבל הטבור", או "אורגזמה". אז היה מתכווץ בפתאומיות, וזרם
חשמלי היה מטפס בכל גופו מקצות האצבעות ועד לקרקפת. אחר כך היה
מתרגם את המילה ומכין לעצמו כוס וודקה עם לימון.
כשהיה מסיים לתרגם מאמר שלם, היה קם ומסתובב בבית, לבוש בגופיה
לבנה ומכנסי ספורט, מתבונן בחרדה בדמויות המופרעות שהשקיפו
עליו מכל קירות הבית. בשעות הצהרים היה נרדם אלכס מול המחשב
והגיע תורה של מרינה לצאת החוצה.
מרינה פתחה את היום בכוס טקילה ודארק סייד אוף דה מון. אחרי
שהתייאשה מהגיטרה עם חמשת המיתרים והחזירה אותה אל מעל למקרר,
ניגשה למחשב ופתחה את אחד המאמרים של אלכס ברוסית. במקומות
אקראיים במאמר הוסיפה מילים כמו "זיון", "לסבית" ו"כוסאחותך".
היא חייכה לעצמה בעונג.
כשהיום התחיל להתיש אותה, ודארק סייד כבר חזר על עצמו בפעם
השישית, הייתה תופסת מכחול מקומט ומציירת על הקירות והתקרה
גברים חזקים ונשים יפות, רוקדים בטירוף בין הארונות, החלונות
והמיטה הזוגית של הדירה הקטנה.

לקראת ערב התעורר אלכס והתעצבן למצוא צלחת עם שאריות אוכל
בסלון. הוא ניסה לדבר יפה. הוא הסביר לעצמו ששני אנשים חיים
בבית הזה ושצריך להתחשב, אבל כשמרינה לא ענתה, הוא איבד את
הסבלנות לגמרי והתחיל לצעוק ברוסית. מרינה ישבה והקשיבה בשקט.
לא הסתכלה עליו. היא לא רצתה להתווכח עם עצמה. אלכס אמר שהוא
לא מבין איך מישהי יכולה להיות כל כך אגו-צנטרית וחסרת רגישות,
והוסיף, שלגור איתה זה כמו לגור עם כלב. "זהו. הגיע לי עד כאן.
שני אנשים בגוף אחד זה יותר מדי! צפוף לי בנשמה!" הוא הסתובב
בחדר בחוסר שקט, "אי אפשר להמשיך ככה. זה או אני או את". מרינה
נשכה את השפתיים. היה שקט ארוך. דמעות נצצו בעיניה. אלכס לא
רצה לראות את זה. "מה יש?" פלט בנשיפה. "אתה פשוט סתום", היא
אמרה ללא קול, ואחרי דקה הוסיפה "רציתי שנקרא היום ספר ביחד".
"מצטער, לא מתחשק לי לעיין בקמא-סוטרא". מרינה חשבה שהיא מוכנה
להרוג אותו. "חתיכת אדיוט!", היא צרחה עליו, "מזדיין דפוק! אתה
מנסה להרוס אותי לגמרי? אני גם ככה דפוקה! אני לא מבינה למה
אני צריכה את ההערות הסתומות שלך!", היא פרצה בבכי, "אתה אפילו
לא מסוגל להסתכל עלי!". היא התנשפה באקסטזה, מנסה להחזיר את
הנשימה הסדירה. אלכס ניסה להרטיב את גרונו היבש ברוק ולא מצא
מילים. במשך כמה דקות קיווה שמשהו יציל אותו, אך כלום לא קרה.
החדר היה חם. "טוב. את- רוצה קפה?" "לא. אני לא רוצה קפה. אני
לא שותה קפה". היא נשכבה במיטה על צד ימין ובהתה בחבריה
המצוירים.
אחרי שהסתובב מעט בבית, נכנס אלכס למיטה הזוגית בלי לומר מילה,
ובלילה ההוא, כמו בכל לילה, נרדם מיכאל מחובק עם עצמו. מחבק את
עצמו בכוח. חצוי ומשותק.

מיכאל ישב על כורסה נמוכה ורחבה בחדרו של ד"ר פולק. הוא לא
הרגיש בנוח, אבל הדחף לפרוק את מה שהצטבר לו מתחת לחזה, היה
חזק יותר, והוא דיבר ודיבר. הוא דיבר המון. משתדל לא להיכנס
לעצמו באמצע הדברים. הוא דיבר על הכל. על הימים והלילות ועל
הויכוחים הקשים שלו עם עצמו. הוא רצה להרגיש שלם. הוא בכה. הוא
בכה כמרינה ואחר כך בכה כאלכס. אחר כך השתתק. הוא תלה בד"ר
פולק מבט של אשם ומבוכה. הקמטים בצידי עיניו של ד"ר פולק יצרו
את הרושם כי הוא אדם הנוטה להתבונן עמוקות. היה שקט.

"אתם שני אנשים" אמר ד"ר פולק.
מיכאל התעודד לשמוע שד"ר פולק מבין אותו. "ככה בדיוק אני
מרגיש". ד"ר פולק המשיך להתבונן בו ואז שב ואמר: "אתם שני
אנשים".
מרינה עצמה עיניים. אלכס נעץ מבטו בעציץ שבפינת החדר.
"אתם שני אנשים שונים. אתם לא אותו בן אדם. אתם שני אנשים".
ד"ר פולק שילב אצבעותיו והסביר בטון נמוך וסבלני. "אתם סובלים
מיוניפרניה. הפרעת אישיות מחוברת. אתם חושבים שאתם אדם אחד,
אבל למעשה אתם שני אנשים נפרדים. מיכאל קיים רק בראש שלכם. הוא
שיקוף של הפער בין התפיסה העצמית של כל אחד מכם לתפיסה
הסביבתית שלו. אתם לא מיכאל. אתם גבר ואישה. אתם שני אנשים".
מרינה דמעה. היא הרימה את ראשה, בוהה בחלל. לאט לאט היא הצליחה
לסובב את מבטה לצד שמאל. היא לא הצליחה לנשום. במרחק שלושים
סנטימטר ממנה ישב אלכס. היא ראתה אותו. הוא לא היה דומה לה.
הוא לא נראה כמו מיכאל. כף רגלו טופפה בפראות על רצפת הפרקט.
הוא היה אלכס. היא עצמה שוב את עיניה. אלכס קם ממקומו ופנה אל
דלת החדר. כשעמד בפתח הפנה מבטו לאחור וראה את מרינה יושבת
לבדה על הכורסה. קפואה. הוא יצא מהחדר ועזב את הבניין. הוא
טייל לבדו ברחובות החשוכים של ת"א. הוא היה לבד. באופן בלתי
נתפס, הרגיש את עצמו חצוי יותר מאי פעם.

כשנכנס הביתה, מצא אלכס את המראה הגדולה מחדר השינה, שעונה על
הקיר בסלון. מרינה יושבת על ברכיה מול המראה, בבגדים תחתונים
בלבד. מרוכזת. כשהבחינה בדמותו של אלכס העומד מאחוריה, הרימה
ראשה ויצרה עימו קשר עין מבעד למראה. הוא לא זז.
דקות ארוכות עמדו כך, ממיסים את המשטח המבריק במבטם. נושמים
בקצב אחד. לבסוף התרוממה מרינה והסתובבה להביט בעיניו של אלכס
דרך החלל הריק.
"אתה רוצה קפה?" שאלה בלחש.
"את יודעת להכין קפה?" שאל אלכס בטון מהסס.
"לא", היא ענתה, מבלי להוריד ממנו את מבטה.

הצעקות שנשמעו מהדירה למחרת בבוקר, ונגעו למושבי אסלות, משחות
שיניים בכיור ושערות במקלחת, היוו עבור אלכס נקודות אחיזה
בשפיות, וגם מרינה הסתערה על הרגע מתוך התמסרות למוכר. זה היה
יום כאילו רגיל.
Dark Side of the Moon עצר אחרי הסיבוב הראשון והשאיר את הבית
בדממה משונה; המאמרים של אלכס ריחפו בתפלות לנגד עיניו, והוא
חיכה בקוצר רוח לצריבה של כוויה מילולית בין השורות.
לקראת ערב נשמע צחוקה המטורף של מרינה בכל הרחוב, בעוד מיכאל
אוסף מהרצפה אל תוך שקית של סופרמרקט, את שברי המראה הגדולה
מחדר השינה.

בלילה ההוא, כמו בכל לילה, נרדמו אלכס ומרינה מחובקים. נלחצים
אחד אל השני בכוח, ונושמים בקצב אחד.



------
ספטמבר 2008
לקראת תסריט.