"עייפתי."
"עייפת?"
"עייפתי."
קבלת פנים בלתי רגילה. הופתעתי. אני אפילו לא זוכר את הפעם
האחרונה שהופתעתי, ואני זוכר כל דבר, כנראה שזו הייתה הפעם
הראשונה.
בדרך כלל קבלות הפנים הן הפוכות. הם מופתעים. חלקם מופתעים
מהעובדה שיש מוות לאחר החיים. חלקם מהעובדה ש'מוות' מחכה להם
לאחר החיים. חלקם מופתעים מזה שהם עכשיו נמצאים לאחר החיים
והמוות בא. חלקם מופתעים וגם טיפה מיואשים, כי הם חשבו שהם כבר
אחרי החיים, ופתאום, יש גם מוות.
שתיקה.
היא לא נשמעה מופתעת ולא מיואשת. רק שלמה, שלמה עם הגורל שלה.
"ממה עייפת?" שאלתי, תוהה.
"מלברוח."
"לברוח ממה?"
"מהמוות. מהחיים."
"הכול יכול היה להיות אחרת, את יודעת."
"אבל זה לא, זה מי שאני. זה..."
"זה לא גורל." קטעתי אותה, נחוש להחזיר לעצמי את הכבוד האבוד.
"לא התכוונתי להגיד שזה גורל."
"אז למה התכוונת?"
"פעם קראתי משפט, שיכול לנסח את המצב במדויק. 'האירועים נמשכים
לחיים שלך, אתה זה שבוחר מה לעשות איתם.'"
"אכן, נכון."
הבטתי בשעון הדיגיטלי שעל ידי, שעון שספר לאחור. כנראה שהבעת
פני הסגירה את מחשבותיי, כי לפתע היא אמרה "עוד כמה זמן נשאר
לי?"
"לא הרבה..." עניתי, שוב מופתע, זה כבר התחיל לעצבן.
"לא אמורים להיות שעוני חול ישנים כאלה? או משהו יותר
פרימיטיבי מאשר זה?" היא גיחכה.
בהתחלה עלתה מחשבת זלזול בראשי 'חה, הנה משהו שהיא לא יודעת,
חושבת את עצמה כל כך חכמה, ועל העניין הפשוט הזה היא לא
עולה.'
אך המחשבה ירדה באתה מהירות שהיא עלתה, והתחלפה במחשבת ייאוש.
"פעם היה, אבל עכשיו, גם על העסק הזה השתלטה המודרניזציה. הם
חושבים שזה יעיל יותר וחוסך מקום. אני חושב שזה פשוט הריסה
מוחלטת של העבר ושל המסורת."
"אני חושבת שאתה צודק, אני חושבת שהיה לי יותר נוח אם זה היה
גיליוטינה בחוץ ולא כיסא חשמלי."
שנינו נאנחנו באותו הזמן, והחלפנו מבטים משועשעים.
"את בסדר, את."
"חבל שלא באת קודם, אני בטוחה שחבר המושבעים היה משתכנע מיד
ומזכה אותי."
"כן, באמת חבל."
שניים גדולים יחסית במדים פתחו את התא. היא חייכה אליהם
חיוך... אפילו לי קשה להגדיר.
זה היה חיוך שליו בצורה מפחידה, כאילו משהו נסתר ואפל מסתתר
מאחורי החיוך הזה. חיוך מצמרר, לא חיוך של אדם שנשארו לו...
2:34 דקות לחיות.
00:02:33.
00:02:32.
00:02:31.
00:02:30.
הם לקחו אותה משם, או יותר נכון היא קמה לבדה והם כמו ליוו
מלכה אל הכרכרה שנושאת אותה משם, אך הכרכרה שלה מסוג שונה.
היא הביטה בי, מבט אחרון, מבט שהבטיח לי, שזה לא הסוף.
הבטתי בשעון, למעשה שקעתי בו, שנייה אחר שנייה, אחר שנייה, אחר
שנייה...
00:00:03.
00:00:02.
00:00:01.
00:00:00.
כבר במאית השנייה, אני הייתי בדרכי לצד השני של העולם, אך
עדיין הספקתי לשמוע צרחה, וזו לא הייתה צרחה של אישה.

21/2/09