שעת ערב מאוחרת, מחר יש מבחן באוניברסיטה. אני לא יודע מאיפה
להתחיל. זה קצת יותר קשה כשאתה כותב את הסיפור שלך. טוב, גם אם
הוא לא ממש שלך, הוא מבוסס על המציאות. וגם אם המציאות הזו
נתונה לאלף ואחת פרשנויות שונות היא עדיין המציאות שלי. אז זה
מבוסס עליי. וזו הפעם היחידה שאני יכול להשתמש במילה "מבוסס"
בהקשר שלי, תכף תבינו. הגיבור הוא לא כזה גיבור, העלילה לא כל
כך מעניינת, אם בכלל קיימת כזו, והסוף לא ידוע. נשמע כמו מתכון
גרוע מאוד לסיפור.

הגיבור שלנו הוא נרקומן. יושב כל היום בחושך ומחפש את המנה
הבאה שלו. מנה נוספת של בריחה מהמציאות. הוא יודע כבר מזמן
שהנפילה לסם היא זו שחיסלה את חייו האקדמאיים, החברתיים,
הרומנטיים ואף גרמה לו להיראות כלא אלא הצל של עצמו. עצם
החשיבה הזו רק מגבירה את הרצון של הגיבור שלנו לקחת מנת סם
נוספת, עוד כדור הרגעה, עוד הורמון מלאכותי שמופק מבקר משובח
בארה"ב, העיקר שהוא יצליח לישון. הגוף שלו כבר מזמן הפך לפח
אשפה אנושי לכדורים, שורות לבנות של חומרים כימיים ודברים
שצריך לחמם לפני השימוש. הגיבור שלנו לא שטף כלים כבר למעלה
מחודש, לא התקלח למעלה משבוע, אבל בשביל הפרוצדורות שקשורות
בהשגת הסם הוא לא סתם גיבור, הוא גיבור על. הגיבור שלנו מודע.
הוא מנסה. הוא משוחח. הוא משתף. הוא עובד על עצמו, אבל בעיקר
עובד על אנשים אחרים.

טרם הכניסה לעולם החשוך, היה עליו להיפרד מעולם האור. עולם בו
הוא מנהל חיים תקינים, מפציץ באקדמיה, מוקף חברים וחברות,
אנשים שאכפת להם ממנו. אבל מה כל זה שווה אם לגיבור שלנו לא
אכפת מעצמו. הוא לכוד. החושך הוא אחד המלכודות האכזריות של
הטבע. הגיבור שלנו מפנטז על היום בו הוא יתעורר ויזכה לראות
אור שמש. אבל כשהעיניים שלו נפקחות תמיד חשוך בחוץ. בדירתו
הצנועה בעלת חלון אחד ושני תריסים מוגפים עד הסוף- עוד יותר
חשוך. בגדים זרוקים על הרצפה, שאריות של אוכל מאולתר מטנפות את
הכיור והרצפה כבר לא מסוגלת שיתהלכו עליה מפאת כבוד הרגליים.
לגיבור שלנו יש כפכפים וזה המזל שלו. פעם אחת, בזכותם, עלה
ברגליו להיחתך משבר זכוכית בעת שהתהלך איתם בחוץ, והם זבו דם.
הגיבור שלנו חייך, באירוניה, הצבע של הדם היה הצבע הכי חזק
שהוא זכה לראות זו תקופה ארוכה. אפילו עלתה מחשבה במוחו המשובש
לחתוך עוד מקומות, לזכות לראות את הדם שלו, להוכיח לעצמו שיש
בו משהו אנושי, מכנה משותף עם בריות אחרות. הגיבור שלנו די
פחדן, אז הוא לא עשה את זה.

הזמן עובר מהר כשמכורים. זו עובדה. המעגל השגרתי והבנאלי הזה
שנקרא לו חיים, הופך להיות בהגדרתו דומם. כמה שהוא רץ, ככה הוא
לא זז. רק המנטרות נשארות בעינן- ממחר , יהיה טוב, אתה חזק,
יצאת כבר ממשברים יותר קשים, אתה קורצת מחומר של אנשים
מצליחים, אתה בן המעמד הבינוני הגבוה ותמיד יהיה מי שיעזור לך.
כלכלית, נפשית, יבינו אותך. אבל את הגיבור שלנו אף אחד לא
מבין, אפילו לא הוא בעצמו. הוא לא צלול כבר מספר חודשים. במספר
החודשים המועט הזה הוא הצליח לאבד כמעט את כל מי ומה שהיה לו.
עכשיו הוא לבד. זה רק הוא והקטע שלו. והקטע שלו זה לשבת מסריח
בתוך החדר המעופש שלו ולעשות סמים. כן, זה הקטע שלו. כי רק ככה
הוא לא חושב על אבא שלו שלא מדבר או מתראה איתו כבר כמה
חודשים, האחיות המדהימות שלו שבוודאי מתביישות בו. ואמא שלו,
המכירה אותו על כל החולשות שלו ולא מפסיקה לתמוך, לחבק וללטף.
ולחשוב, כמה, כמה הוא לא ראוי לכל זה. לא לזה, ואפילו לא לפחות
מזה. בגלל זה עכשיו אין לו חברים. כי לכל אחד מהם, ברגע שונה,
ברגע אחר של אי צלילות מוחית הוא גרם לפגיעה בל תעבור. הוא
מתחיל לשקר לכולם. הוא לא מרגיש אשם. הוא יודע שהשקר הכי גדול
שהוא אי פעם הנפיק היה לעצמו. הוא יודע שהשקר הזה חוזר על עצמו
מדי יום ביומו. הוא מתעורר, כבר חושך בחוץ, מתי אזכה לראות
מעט, מעט אור?

הגיבור שלנו נזכר ביכולות שלו, אלה שהיו לו. הוא נהג להתפלסף
שעות, לכתוב המון למגירה, ובעיקר לזכור, את כל הפרטים הקטנים.
הגיבור שלנו לא מסוגל להיזכר כרגע במספר הפלאפון של אבא שלו.
אבא שלו פעם אמר לו שאם הוא ייפול לסמים זה יהיה סוף הדרך
בשבילו והוא לא יהיה הבן שלו יותר.
הגיבור שלנו האמין לו. הרי אבא שלו ניתק את הקשרים שלו עם כל
המשפחה מלבדו. אז מה זה עוד אחד לאוסף המנודים של אבא. לא
הרבה, אבל בפרספקטיבה ובחינה של העבר זה גם לא מעט. הם היו
קרובים. מאוד קרובים. יש דברים סמיכים מדם. כנראה שסמים
מסוימים גם נופלים בקטגוריה הזו.
הגיבור שלנו לא יודע, הוא לא ניסה את כולם.

הגיבור שלנו נזכר באיזושהי הרצאה מעורפלת, שזכה לשמוע אודות
תיאורית האישיות של פרוייד. דובר על יצר החיים ויצר המוות.
הגיבור לא כל כך זוכר. אבל אינטואיטיבית, נדמה לו שהיצר הכי
חזק אצלו זה יצר המוות. הוא גם נזכר באיזו הרצאה אחרת בה
קוטלגו בני אדם לקטגוריות שונות. הגיבור שלנו זוכר את
ה"נסגנים"- אנשים שלא מנהלים אורח חיים נורמטיבי ובורחים לעולם
חלופי שמציע בריחה באמצעות שימוש בסמים. הגיבור שלנו לא מאמין
שעבר כל כך מעט זמן מאותה ההרצאה והוא פתאום "נסגן". זה לא
מתיישב כל כך עם גיבור. מה שכן, הגיבור שלנו שונא שמחלקים
אנשים לקטגוריות, הוא חושב שבכל אחד ואחד מאיתנו יש קצת מזה,
וקצת מזה... אבל אצל הגיבור שלנו היה הרבה מהכל, ועכשיו יש לו
מעט מכלום. הגיבור שלנו לא מסוגל לחבר שתי מחשבות רצופות בראש,
הכתיבה שלו לא קולחת וזורמת בצורה מעוררת השתאות כמו שהוא היה
מסוגל לכתוב, פעם.

אתמול, עשו עם הגיבור שלנו חסד ורחמים והואילו להזמין אותו
לארוחת ערב של שישי, כדי שלא יהיה עם עצמו. במהלך הארוחה אחד
הנוכחים כינה את הגיבור שלנו "סמרטוט". הגיבור לא ענה. סביר
להניח שפעם, לא לפני הרבה זמן, הוא היה מצחצח את לשונו החדה
וגורם לאותו נוכח להרגשה מאוד לא נעימה. אבל הגיבור שלנו לא
יכול לענות. הוא יודע שההגדרה הזו מחמיאה לו. לפחות הוא זכה
להתקלח אתמול, הגיבור שלנו, הרי אי אפשר ללכת לארוחה מסריחים.
אז הוא הלך רק מסריח מבפנים. לאחר כל גינוני הנימוסים והצביעות
במעטפת של רחמים שמתחלפות לסירוגין, הוא חזר לחדר. הוא חשב על
זה שמישהו העיז לקרוא לו סמרטוט. הוא היה חייב להרגיע את עצמו
באיזושהי דרך. ללמוד למבחן של מחר הייתה אופציה טובה בשביל
הגיבור שלנו, אבל הגוף שלו החל לרעוד, הוא החל להזיע וקיבל
כוחות חדשים. הכוחות האלו נגמרו בדיוק באותו הרגע שהסם נכנס
לגופו. שקט. חושך. אין כלום. לא מכיר אף אחד, גם לא את עצמו.
המחשבות לא מסנכרנות. תלוי בגירוי, ברגע. השיניים נוקשות אחת
בשנייה.הוא מזיע, רועד. אוכל את עצמו לדעת. ומקיא. חוזר חלילה.


כרגע הגיבור שלנו צלול, זריקת המציאות בכתיבה הזו עלולה לעלות
לו ביוקר. כל התכנים הכי כואבים עלו דרך מערכת העצבים המרכזית
ישר לאזורים במוח שעדיין פועלים. המצפון פועל הכי חזק. אתה
אפס. תפסיק. תחזור. הגיבור כל כך רוצה לחזור להיות גיבור, אך
הוא כבר לא בטוח שהוא מסוגל. אז במקום לטחון את המנטרות של מחר
יהיה טוב הוא אומר לעצמו שהרע מכל עוד לפניו. הגיבור שלנו
מתנחם בזה שחיים פעם אחת, ומתייסר באותה השנייה לאחר שהוא חושב
על משמעות המשפט הזה. חיים רק פעם אחת, אז למה להמית את עצמך
בעודך בחיים?

הגיבור שלנו מדמיין דירת סטודיו נחמדה, נקייה ומצוחצחת, כל
הכלים רחוצים, הבגדים בארון והמיטה מריחה ממרכך כביסה נפלא.
הגיבור מגולח, מדיף ריח נעים אך לא חזק מדי של אפטר שייב,
ומחייך לעצמו חיוך מלא ניצחון. הדימוי הזה בראשו של הגיבור יחד
עם הידיעה שזה לא בטוח יתאפשר לו הופך את שפתיו לצד ההפוך.
בדימוי הפנימי חיוך מלא ניצחון, בפנים החיצוניות זווית קהה של
שפתיים למודות כישלון. הגיבור שלנו מרמה את עצמו, הוא אומר
שהכי טוב לחברה האנושית ולעצמו זה שהוא יהיה לבד. שהוא פוגע
באנשים. שהוא לפעמים כל כך מאבד את עצמו בתוך המעגל הזה של
החיים שבו כולם רצים, שוקדים, מתוכננים כלכלית. הגיבור שלנו
מרגיש שהוא מפספס משהו שכולם זוכים לחוות אותו.
הגיבור שלנו רוצה להתנקות. כמו שמעולם לא נוקה. חוקן לנפש.
הלוואי שהיה ניתן לעשות דבר כזה.
המודעות היא הפתח ליציאה... הגיבור שלנו שואל את עצמו, אם הוא
כל כך מודע, למה היציאה נראית כל כך רחוקה מהאזור שלו?

הגיבור שלנו מתפלל, שהוא יהיה מספיק מסטול ומפוצץ מסמים וכדורי
הרגעה כדי שהוא יוכל לישון הלילה ולזכות לראות מחר, סוף סוף,
קצת אור של יום.