זה לא שאהבתי את  העצמי שבך,
אלו לא הרגעים שבניתי איתך,
לא הם  שחפרו בחולות,
קברו עצמם בשאלות,
זאת הייתי אני.

זה לא היית אתה שהרסת גשרים,
הם צפו בהם הולכים ונופלים,
לא הם שבכו בלילות,
על דפנות החיים,
זאת הייתי אני.

כי אני זאת שאהבתי אותך,
שחיפשתי במקום דומם,
מילים שלא מצאו שורה,
בין השורות שלך בחיים.
זאת אני ששמתי ניקוד פה ושם,
ראיתי לבן בין החורים
שהותירו מחשבותיי...

אלו לא הצללים שהשתקפו בראי,
לא אני הדמות הארורה,
שבזמנים של פעם אהבה אותך
והיום איבדה אחיזה.

לא הם השנים והגלגולים,
שבנו את היפה שכיער ,
את הזמן שבו למדתי לגעת,
לטעום את מה שהפחד הסתיר,
זאת אני שלמדתי נגיעה.

כי אני זאת שאהבתי אותך,
שחיפשתי במקום דומם,
מילים שלא מצאו שורה,
בין השורות שלך בחיים.
זאת אני ששמתי ניקוד פה ושם,
ראיתי לבן בין החורים,
שהותירו מחשבותיי...

כי זאת אני ששנאתי לאהוב,
כשהאהבה נותרה בגלגול של פעם.
כי זאת אני שליטפתי, שחיפשתי,
את הלא קיים.
עת שקיימת דיאלוג עימי,
ראיתי לבן בין החורים,
שהותירו מחשבותיי...

מחשבותיי...