מכל יחסיי עם האנשים שבחיי, היחסים שלי עם סבא היו המוזרים
מכולם. מצד אחד, הנה אדם שדואג לך מאוד, שאוהב אותך כאילו שאתה
בנו, אבל עדיין תמיד יש איזה ריחוק בין שנינו. ולא מדובר במרחק
פיזי, למרות שגם בזה יש בעיה. אלא גם במעין חוסר של שיתוף
הדדי. לא זכור לי מעולם שדיווחתי לסבא על מצבי הנפשי או
שדיברתי איתו על נושאים ברומו של עולם. תמיד כשהייתי מדבר איתו
הייתי נכנס למיני-רגרסיה והייתי שוב סוג של ילד בן שמונה שהדבר
הכי מעניין שיש לו להגיד זה שהוא מעדיף גלידה שוקולד ולא וניל.
הרי עד גיל ארבע-עשרה או חמש-עשרה כשהוא היה מדבר איתי בטלפון
הייתי חוזר לדבר במעין נימה ילדותית כמו ילד קטן שמדבר עם
מישהו שהוא מאוד אוהב והדרך היחידה שלו להראות את זה היא בעזרת
דיבור אינפנטילי.
והוא מצידו, גם כן מעולם לא שיתף אותי בבעיותיו. לא במפרקיו
הכואבים או בבעיות רפואיות אחרות. לא בבדידות שהוא חש מאז
שסבתא נפטרה והוא נאלץ לחיות בגפו. ולא בזיכרונות שיש לו
מהשואה שבה כל משפחתו נפטרה. אני כבר בן עשרים וארבע ועוד לא
יצא לי לנהל שיחה ארוכה ואמיתית עם הסבא שלי לבד. לכן, כשהייתי
לפני שבוע במקרה בפתח-תקווה החלטתי לקפוץ לביקור אצלו, למרות
כל חששותיי שלא יהיה לנו על מה לדבר. אז צלצלתי אליו והודעתי
לו שאני בדרך. והוא כמובן, שמח מאוד.

כשנכנסתי הכה באפי שוב הריח של דירתו של סבא, המוכר לי עוד
מילדות. לכל בית יש את הריח המיוחד שלו שמזכיר לך שאתה בעצם רק
אורח במקום הזה. נראה לי שזה משהו שנשאר לנו עוד מלפני אלפי
שנים כשהיינו עדיין סוג של חיות והדרך היחידה של סימון
טריטוריה ומציאת בן זוג הייתה עדיין ריח. הסתכלתי מסביבי בדירה
הישנה שלא השתנתה בכלל מאז שאני זוכר אותה. סבא הציע לי מרק
עוף ואמרתי לו שאני אשמח. ישבתי וניסיתי לחשוב על שיחות שאוכל
לפתח איתו. הקידום של בעבודה. החתונה המתקרבת של דניאל, אחותי.
אולי אני אדבר איתו על הבחירות? מעניין במי הוא בוחר, סבא
שלי.
כשלא הצלחתי למצוא נושא שיחה אמיתי בשבילי ובשביל מישהו
שבזכותו אני בכלל נמצא כאן ושאני שותף לאותם הגנים שלו, חיפשתי
את השלט כדי שאוכל אולי לראות את ערוץ הספורט עד שהוא יגיע עם
האוזניים שלו והפה שלו ונצטרך לשוחח באמת. בסריקה המהירה שלי
של השולחן ראיתי שקית, הרמתי אותה והסתכלתי פנימה. בשנייה
הראשונה לא האמנתי למראה עיניי. חשבתי שאני הוזה או לא רואה
נכון או שמה שאני רואה זה בעצם משהו אחר ולא מה שאני חושב שזה.
הוצאתי את החומר מתוך השקית והרחתי. כן! לא טעיתי! לרגע חשבתי
שנפלתי ליקום מקביל ושכל זה לא אמיתי או שנכנסתי בטעות לבית של
השכנים הסטלנים של סבא שלי ושהוא היה שם רק במקרה ולא טרח לתקן
את הטעות שלי. כשסבא נכנס וראה אותי עם השקית ביד הוא החוויר
מיד ומיהר לכיווני, משפריץ מרק עוף לכל עבר וכמעט מועד מנעלי
הבית שלו שהיו פתוחות מאחורה. כשהוא הבין שמאוחר מדי ושאני
יודע במה מדובר (שכן בהיתי בו עם פה פעור ועיניים המומות) הוא
פשוט אמר בקול רועד ומובס "זה הדבר היחיד שמשאיר אותי שפוי".
לאחר דקה ארוכה של שקט הוצאתי מכיסי מצית וניירות גלגול,
חייכתי ואמרתי "אז בוא נהיה שפויים".

באותו היום אני וסבא ניהלנו את השיחה הראשונה האמיתית שלנו.
דיברנו על איך אני מרגיש באמת מאז שאימא ואבא התגרשו, על מה
אני אעשה כשאני אקבל את התואר, על איך הוא מרגיש מאז שסבתא
נפטרה, על המפרקים שלו, ובפעם הראשונה שמעתי אותו מדבר על
פולין, על המשפחה הקודמת שלו, על השואה. כבר לא פחדתי לשאול
אותו על כלום. מאותו הרגע שבו הסכר נפרץ ודיברנו אפילו רק
לשנייה על משהו שהיה מעבר לאוכל או אימא או דניאל אני וסבא
נהיינו קרובים באמת.
ובחיים שלי לא אכלתי כל כך הרבה מהמרק עוף של סבא כמו באותו
היום.