בס"ד

ראיתי בעיני רוחי אור בקצה המנהרה, ואני קרב והמרחק אינו
משתנה. צועד אני במקום דרוך, ואין מוצא שיקל על סבלי הנוכחי.
שמעתי רבות על המשפיל והמרומם, ובמצבי הנוכחי חש אני עמוק בטיט
היוון. לא מוצא מנוח לנפשי, מתרוצץ בין נדיבים ולרוב שב ריקם.
אומרים שחוכמת המסכן בזויה, ועל בשרי חש אני את מלקותיה. הסתיו
והשלכת מנת חלקי, בלי אביב ופריחה. בעולם זה החסר לא מוצאים
דרך מילוט מעיקשי הדרך בכל פינה שפונה אין אשר מקשיב לבכיי,
סביב לבי בועה, אשר עוטפת כביכול כהגנה ומוסיפה נדבך לכאבי
הדלתות שאמורות להיפתח ננעלו בסוגר ובריח. מסביב הכול כרגיל,
ואין ביכולתי לצאת מתוך הקונכייה אשר בה אני ממוקד. שמחה מזה
זמן רב לא ידעתי, ושב אני על עקבי נושא בנטל הכבד מנשוא,
ההיזון החוזר מסביבתי אין מוסיף למצב רוחי. שואל אני עד מתי?
מתי תבוא תשועתי? כדי להלך בקומה זקופה, ואם חטאי כה גדול עד
מתי אשא עונשי וכי לא הגיעו מים עד נפש, כדי לצאת מתוך המבוך
הבלתי פתיר, עני חשוב כמת, ואני חש כמת חי. מסביב גן עדן
ובתוכי רובץ הגיהינום חפץ אני להתרחק ולראות את ההוויה
בפעולתה. לראות פרח בפריחתו, משב רוח מרענן, ציפורים משבחים
הבריאה, להיות חופשי מכל דאגה, להתבשם מהריחות המשכרים, לטעום
טעמה של נערה, לצאת למרחב הגדול מבלי שם והתייחסות. לא לראות
עיניים תמהות אשר מטמאים את נפשי וגורמים לעוגמת נפש בתוכי.
להסיר את הרעלים מגופי ונשמתי, ולחזות בפלאי הבריאה לרפא את
הפצעים שנפתחו, ולהיות מחוזק ממעשה בראשית בדומה לאדם הראשון
אשר חי בתוך גן העדן וצרותיו החלו כאשר נוסף לו עוד יצור אשר
הביאו אל אובדן חירותו להיות לבד ללא גערה, ללא ביקורת שכל
מהותה זה לקבוע עבורך מהי הדרך, בעולם חסר ערך, שבו בני תמותה
כורעים ברך, בלי כל כיווני דרך.