לשדים אין שמות של בני אדם
אבל זה לא מפריע מלתת להם שמות
כדי לדעת שגם הם, כמונו, בשר ודם,
שגם הם יכולים למות. זה לא מפריע לנסות.

אנחנו קוראים להם כאילו שלנו:
אהבה, בדידות, געגועים. ואם זה לא עוזר
נגיד שהם משחקים בלהרוג אותנו
או ננסה לתת להם שם אחר.

אבל הם, בעצם, שותים דמעות ואוכלים ייסורים,
יורקים את השמחה ונושמים צעקות.
והם יתעקשו להשאיר אותנו בחיים
כי אם תמות למי הם יגרמו לבכות?

וכמובן התקווה, הזונה של כל השדים -
היא תבוא אם רק נשלם לה מספיק
ברעל, בחומר שמכהה את החושים,
בשקרים וחלומות. נחשוב שהיא תמלא את הריק.

אבל לשדים אין שמות כמו שלנו,
לשדים יש שמות של שדים.
ולא משנה כמה צעקנו ומה בלענו
הם לא ימותו אם הם לא רוצים.