"אז מה עכשיו?" היא שאלה, "איך אנחנו ממשיכים מכאן?", ואני
באמת לא ידעתי מה להגיד לה, "תשמעי, אני חושבת ש, אולי אפשר
לנסות..אה.." גלגלתי את העיניים שלי כלפיי מעלה וכיווצתי את
המצח כדי להשלות אותה, כאילו שאני באמת מתאמצת לחשוב על
פיתרון. "אז זהו? אין לנו פתרון? אנחנו תקועות בעולם המסריח
הזה?" היא צרחה בקול המצייץ והקטן שרק מילי יכולה להוציא
מהגרון.
מילי שלי הייתה פיה כחולה בת 65, כמו הסבתות המגניבות האלה שיש
לאנשים, אבל לי לא הייתה משפחה מעולם, לא אחת ששימשה בתור
משפחה בכל אופן, ואני הסתפקתי בדמיון שלי, במילי.
"תראי, אם אנחנו כבר כאן, בואי נשתדל להפיק מזה את המרב, את לא
חושבת?" ומילי לא חשבה, לא, היא הייתה הצד הפסימי שלי, היא
הייתה הצד הריאלי, ובכלל, בתור פיה היו לה יותר רגליים על
הקרקע מאשר לכל אחד אחר, "עזבי אותך, את יודעת שזה אבוד, אנחנו
תקועות כאן לנצח, ואת תצטרכי לסבול את זה, את המקום הנורא
הזה." , "אני באמת לא מבינה מה כל כך נורא פה..", "מה כל כך
נורא???" היא הרימה את קולה, "מה כל כך נורא? בואי ניקח
לדוגמא, את הורדים האדומים והעסיסיים שמשתקפים במי הנחל
הצלולים, בואי ניקח לדוגמא, את האוויר הצח והמרענן הזה, או את
זוג האוהבים שם, שמתנשק על הספסל, ולידם, זוג של בנות מאוהבות
מתבוננות אחת בשנייה כאילו הן עטופות בבד שקוף של אופוריה
מושלמת. ואל לך לשכוח את השמיים היפים ואת הירוק הזה, ואת
צלצולי הפעמונים שבאים מרוכבי האופניים. ותראי, אפילו מכשירי
טכנולוגיה מזיקים לסביבה אין פה, הכול מושלם, הכול שקט, רק
טלוויזיה גדולה שמנגנת שירים שכולם אוהבים, שלווה אבסולוטית."
כן, אני ראיתי הכול, וזה היה מרהיב, זה היה פשוט לא מהעולם
הזה, זה היה משהו שתמיד רציתי, זה היה הדבר שתמיד חלמתי להיות
חלק ממנו.."אני עדיין לא מבינה מה הבעיה" נכון שהיא פיה, אבל
זה אומר שהיא מבינה יותר ממני?, תהיתי לעצמי, אולי אני מתעסקת
ביופי, אולי יש כאן הרבה יותר ממה שנראה על פני השטח , אולי
צריך לנבור, לחפור, לבדוק כל דבר, הריי איך ייתכן שהגעתי למקום
כל כך מושלם? אז במקום להמשיך להרהר, החלטתי לעשות- חיפשתי
גדרות, פרצות, פסולת, סירחון, ניסיתי הכול, גם מילי עזרה, אבל
לא היה שם כלום. זה היה מושלם כמו שהיה.  
פתאום מילי השליכה את מטה הקסמים הכחול שלה אל עבר אחד הפרחים,
"הנה, עכשיו יש על מה להתלונן, על מה למחות, על מה להפגין." כל
תושבי המקום הביטו לעבר הפרח הנבול, השחור, המקולל. ובדיוק
כשהתכוונתי לבקש את המשאלה שתעיף אותי מכאן לכל הרוחות, כל
תושבי המקום החזיקו ידיים, וגם לי נתנו יד, שאני לא ארגיש
בחוץ, חריגה, והפרח צמח שוב. "אנחנו כנראה בגן עדן, מילי,
הצלחנו להחיות פרח, את יכולה להאמין לזה?" הייתי מוקסמת
מהעניין. "טריק זול. ננסה משהו מסובך יותר." מילי הייתה אדישה
אפילו יותר מהרגיל, ונחושה בדעתה להרוס את המקום. "אני לא
מבינה למה את  רוצה כל כך להרוס את גן עדן..", מילי הסתכלה בי
במבט חכם כזה שיש רק לפיות ואמרה בקול מלא חשיבות "אני לא רוצה
להרוס אותו, אני רוצה להשלים אותו." לא הבנתי למה היא התכוונה,
אבל הנהנתי בראשי והפכתי את החיוך המאושר שלי לסבר פנים רציני
יותר, שתאמין שאני באמת לוקחת את הדברים שלה ברצינות.
היא עפה גבוה גבוה עד מעבר לשמש, לעננים, ולקשת בענן שהייתה שם
באופן תמידי, ושוב, הניפה את שרביט הפיות שלה והנחיתה אותו
חזרה אל הקרקע הירוקה. ושום דבר לא קרה. ממש כלום. השקט נשאר
אותו שקט והשלווה נשארה אותה שלווה. מילי החליטה לוותר, כי היא
פיה כזאת שמוותרת בקלות, חסרת תקווה, מהרגע שהיא הפכה להיות
פיה, בגיל 10 כשבלעה גולה כששיחקה איתה בין לשונה ושפתיה, היא
תמיד הייתה וותרנית, או אולי "ויתור" זו לא המילה הנכונה, אולי
מדובר על "השלמה". כן, אני מאמינה שהיא השלימה עם המצב. החלטתי
שאם היא הפיה שלי אני צריכה לדאוג לה, ולא היה לי כל כך נעים
שהיא לא נהנית במקום הקסום הזה, ושהיא כל כך מצוברחת, אז
ניסינו למצוא איזו חנות מתוקים, או גלידרייה, משהו שישמח אותה.
אחרי כמה וכמה רחובות וסמטאות מצאנו את עצמנו במרכז מסחרי עצום
מלא בבניינים בצורת ספלי קפה מהבילים, וסיגריות מוחזקות בין
שתי אצבעות של אנשי המי ומי. הכול נהיה פתאום שחור לבן, מין
אווירה הוליוודית ישנה כזאת, ולכולן היו שם תסרוקות גבוהות
ומרוססות במייצבי שיער למיניהם.
"אה, סליחה, לאן הגענו?" שאלתי איזה איש מגוהץ בחליפה שחורה
שמתחתיה בלטו השלייקס החומות שלו שכמעט כאילו ביקשו ממני לשחרר
אותם ולהפיל לו את המכנסיים. "אתם כרגע בגנומיה, איזו שאלה
מטומטמת!" הוא המשיך ללכת אבל לא לפני שהסתובב חזרה אלינו וירק
על הרצפה.
גנומיה... הרהרתי לעצמי..איפה כבר שמעתי את השם הזה? יכול
להיות שכבר קראתי עליו? מילי העירה אותי ממחשבותיי , "יופי,
גנומיה... גם כן, עוד איזה חור..." , "תגידי, מילי, מה יש לך?
מה הקטע הפסימי הזה של לדפוק כל מצב שאנחנו נמצאות בו? את
יכולה להסביר לי מה העניין??? את רוצה להרוס? תהרסי! את רוצה
לחבל  במשהו? תחבלי! בסדר?! נמאס לי כבר שאת כל הזמן הולכת
איתי לכל מקום, אני לא יכולה בכלל להכיר אנשים חדשים, תרבויות
חדשות, אני לא יכולה בכלל לנוח! הכול זה מילי מילי מילי, כמה
מילי מסכנה וכמה רע למילי!" היא הסתכלה עליי במבט מאיים והניפה
את השרביט לעברי בחוזקה, היא כיווצה את המצח, ואת האף שלה, כל
הפנים שלה התכווצו והיא נראתה כמו שזיף, ואני כמעט התפוצצתי
מצחוק, אבל מילי הייתה מאוד רצינית, ורציתי בכל זאת לכבד אותה.
היא הניפה את השרביט יותר גבוה ממה שהניפה בפעמים הקודמות,
והרגשתי שמשהו רע הולך לקרות,"מילי, לא!" צעקתי עלייה, נפלתי
על ברכיי והתחננתי, "מילי, לא!" שיננתי לעצמי את אותו משפט
'איזהו הגיבור הכובש את יצרו', אני חייבת לעצור את מילי.
קיפצתי באוויר בניסיונות לתפוס אותה אבל כלום לא עזר, ממש שום
דבר, גם אם הייתי מנסה למצוא מישהו שיעזור לי, לא הייתי מצליחה
להגיע לגבהים שהיא הגיעה אליהם. "אני לא יכולה לשלוט בה,"
דיברתי לעצמי, נשענת על אחד הספסלים שמשענתו התעקלה כמו עלים
של פרח. "אני לא יכולה לשלוט ביצר הרע שלי," שמתי את המרפקים
שלי על ברכיי והנחתי לראש שלי לשקוע לתוך הידיים שלי. "אני לא
יכולה יותר לשלוט במילי."
אור גדול כחול-שחור סנוור אותי והתגוננתי בעזרת הידיים שלי,
אבל האור היה חזק יותר והרגשתי איך הראייה נלקחת ממני באיטיות,
זה התחיל מראייה מטושטשת, של כמה חפצים שלא הצלחתי להבחין בהם
מרחוק, אחר כך העצמים האלה היטשטשו גם הם, ואז הרגשתי איך הכול
רועד, כאילו גן העדן התערבב עם גנומיה, וכבר לא ראיתי כלום.
"בראשית היה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום והרוח שלי ריחפה מעל
פני המים".