לא רציתי להגיע לרגע הזה.
אני מוציאה את הקופסה ששכנה מתחת למיטה -
קופסת התכנונים שלא יתגשמו לעולם.
שם קצת ארוך לקופסה כל כך קטנה.

אני פותחת את הקופסה עם מפתח הלב.
כמעט שלוש שנים היא הייתה נעולה,
שכנה בשקט מתחת למיטה.
חיכתה בשקיקה לרגע שבו שוב תפתח.
ותתמלא מחדש בתכנונים שכבר לא יתגשמו.

דמעות זולגות על פניי,
מי ידע שזה יכאב כל כך?
אני מכניסה את התכנונים אחד אחרי השני לקופסה.
משתהה על כל אחד ואחד מהם,
לא רוצה להיפרד.
אבל אין ברירה.

נזכרת שתכננו בית עם גינה ושלושה ילדים,
וצחקנו על זה שתהיה גם עז בחצר.
איך רצינו לטייל בכל העולם.
ואחרי זה לעבור לגור ביחד.

והדמעות ממשיכות לזלוג,
הכאב משתלט על כל חלקה פנויה בגופי.
הגעגועים לא נותנים מנוח.
והמחשבות הן אדון לעצמן -
מופיעות ללא כל התרעה מוקדמת.

והקופסה בשלה, מרוצה -
היא שוב שבעה.

נועלת אותה בחזרה
ודוחפת עמוק מתחת למיטה.
בתקווה שלא אצטרך לפתוח אותה שוב לעולם.