הייתי מחזיקה לך את הלחיים בין שתי הידיים ומסתכלת עמוק אל
הפנים. והייתי מחייכת, כל הזמן, זוהרת אל תוך מגירות הנפש
החתומות, שידיי המגששות כושלות מלמצוא להן מפתח.

הייתי מנשקת אותך, מרגישה את השפתיים, הנשימה, הלשון, הזיפים.
היינו שנינו מפסיקים לנשום לרגע, שבריר ההתחברות, כמו תמיד,
ואז נכנעים מחדש לרצון לנוע יחד, להרגיש, להתרגש, להלחץ זה אל
זו, להאחז זה בזו כי זה כל מה שהיה אז.

רק אני, רק אתה.

הייתי לוחשת לך באוזן כמה חסרת לי אבל יותר מכך, כמה שבשנייה
הזו ממש, אין אני נזקקת לדבר מלבד לידיעה שאתה זקוק לי. הייתי
עוטפת אותך בשתי הזרועות הקטנות ולא נותנת לך ללכת, עד שהיית
צוחק מהקרביים, או בוכה מהלב, רועד מרגש שסוף סוף יוצא.
מזכך, מטהר, משאיר מקום למשהו חדש ונקי.

והייתי מתפשטת, מניחה את הכנפיים המסתירות-מגינות בצד, מתיישבת
עירומה ונטולת מחסומים על יד הפסנתר האישי שלי, מחכה לך שם
שתתקרב. ואתה, סביר שהיית מביט בי מפתח החדר, סורק אותי מכף
רגל ועד ראש, מהורהר, עם החיוך קפוץ השפתיים שלבשת בכל פעם
שהיית מעליי והסתכלת בי מופתע ושואל.

הייתי שותקת כי כבר באמת שאין מה להגיד.
כל מה שיש בי פרשתי מולך, את הליבה והקליפה, הכואב והכמה,
הנגלה והנסתר. אז היה תורך לבחור, אם להסב מבט או לחדור אל
תוכי ללא סייגים, ללא חרטות, ללא גבולות. והיינו משתנים יחד,
מכים שורשים, לומדים ללכת, מגלים עולם.

אבל אהובי, אני כאן, אתה במקום אחר והיום שלי היה כבד ועצוב,
נאכל לאיטו בחומצת הספק. ואני נפעמת מכך שלזכרון עצמאות משלו
ואפילו אתה, שאת היותך רציתי לקעקע על גופי, לצרוב בליבי,
לחרוט בנפשי, מרגיש כחוויה רחוקה כל כך. פנייך כבר מטושטשות,
קווי המתאר של גופך התמזגו עם חשכת חדר השינה.

רק את המבט אני עדיין מרגישה בתוכי, מגרד את התחתית הריקה,
המתאווה. חוכך בדעתו, מתפתל, קרוע וחצוי.
ואז אני מבינה שראית די, שאין בך עוד צורך להציץ, עינייך
אומרות זאת בכאב מתנצל ואני אוספת את שהשלתי מעליי, מכסה את
הגוף ומותירה אותך להתגעגע.