פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי אֶל גּוּשֵׁי-הַנֵּאוֹן הַלָּבָן
שֶׁמֵּעַל לַמִּטָּה
לָחַשְׁתִּי, "כּוֹאֵב לִי"
ש-ְפָתַי נָעוּ לְלֹא-קוֹל
הָאוּלָם הָיָה גָּדוֹל וְקַר
צִנּוֹרוֹת שֶׁל פְּלַסְטִיק מְלַטְּפִים אוֹתִי
צִנּוֹרוֹת מִשְׁתּוֹמְמִים
צִנּוֹרוֹת גְּמִישִׁים מֻפְתָּעִים מִמֶּנִּי:
אֲנִי עֲדַיִן כָּאן?
צְלָלִים מִתְקַהֲלִים מֵעַל מִטּוֹת רְחוֹקוֹת
צְלָלִים מַבִּיטִים בְּמָה שֶׁנִּשְׁאַר מִמֶּנִּי
אֵינָם מְבִינִים
בְּאֵיזֶה עוֹלָם אֲנִי?
תּוֹסִיפוּ לוֹ מוֹרְפְיוּם אָמְרָה הָרוֹפְאָה.

דן ספרי
©