הצללים פשטו על הקירות.
היא הייתה ישובה על הרצפה, גבה נשען לקיר. מאפרה, קופסת טיים
וחפיסת גפרורים. הרדיו ניגן רצועות מנוונות, והשיממון כבד. היה
לה כאב של מועקה בשיפולי הבטן. היא חשה שהיא מפסידה משהו. כל
האנשים מסביב, הם הלכו ובאו, ורק היא נשארה תקועה. היה לה רעב
למשהו לא מוגדר, כאילו המשהו הזה בכלל לא שייך לעולם הזה, משהו
שהיא לא יודעת מהו, או ששכחה. והפחד. הפחד מהחיים ומהקיום,
אפילו מזה שהיא בת-אדם. הפחד מהמוות. ובתוך ראשה יש ערים שלמות
במלחמת דמים. עד שהיא מצליחה לתפוס רגש שמח - הוא חומק ונחסם.
עד שהיא מצליחה לגבש בראשה איזשהו רעיון פילוסופי כדי לעבור את
החיים יחסית בשלווה, אז באה איזו גלולת מציאות שהורסת הכול.
פאזל רגשותיה מאבד חלקים, כאילו יש בתוך תוכה פנימה איזשהו
משהו מיוחד שהעולם רוצה למצווווץ אותו ממנה, החוצה. מוחה ים
המאיים להיות מדבר צחיח. היא עמלה כל הזמן להחזיק את הנפלא
שבתוך מוחה, אך חלקים מתפרקקקים... קורסים חרישיים לתוך שטח מת
במוחה ונעלמים מהתודעה. היא מנהלת מלחמת חורמה על כל רגש, כל
להט, כל תפיסת מציאות... כוחותיה נוחלים תבוסה אחר תבוסה, כמה
חבל שחרא נדבק, מסוקי קרב חגים בתוך מוחה ברשרוש פרופלורים -
בוכנות חלום, ומפציצים בטילים חלקים רגשות בנויים לתפארת
ששוקעים כמו ארמון חול ברוח. בעבודת נמלים דקדקנית היא עמלה
לתחזק את מה שנותר, אולי אף לבנות מחדש... אבל זה גורד שחקים
עשוי קלפים - שעה-שעתיים, והכול מתפרק. גורם ללב שלה להיצבט
ולגוש הספוג בשיפולי הבטן לטפוח.
יד מוציאה סיגריה מחפיסה ומניחה אותה בין שפתיים. יד שולה
גפרור ומדליקה להבה. סיגריה תופסת להבה שנמצצת לריאות. עשן
יוצא קל מבין שפתיים. יד מנפנפת גפרור עד שהאש כובה. יד זורקת
גפרור למאפרה, ריאות יונקות סיגריה, שפתיים נפתחות לשחרר עשן.
עיניה הביטו אל חיילי הבדיל שעל המדף הכחול.
"רק אתם לי."

היא שכבה במיטה מקופלת כעובר, שמיכת הפוך מכסה את ראשה. בחושים
לא היה כלום, רק רדיו. ואם לא היה רדיו? איך זה כשמתים? אין
עיניים לראות, אין אוזניים לשמוע. אין מוח לחשוב. אימה קרה
זחלה כתולעת חלקלקה בתוך מוחה, והיא מיהרה להוריד את הפוך
מראשה, כדי לראות משהו. החדר עמד כבד באור עמום שהגיח
מהמסדרון, מוחה חיפש חלום כמוס שייתן לה נקודת מבט פרטית. פעם
הייתה פעוטה, וזה היה כ"כ קל. לא, היא לא ידעה הרבה, אבל
האושר...
הוא עמד לצידה. הוא עמד לצידה והביט על פנייה היפות. ציפייה
רעבה שתירדם, ותחלום, ותחלום, את מה שהוא ייתן לה לחלום...
שיר ישן ברדיו ליטף את לבה בתחושה נעימה של פעם היה טוב, והיא
בכתה. הצלילים קרעו את לבה, והדמעות שטפו, והיא תהתה בסערת
חושים אילמת מה השתבש כ"כ. השיר גווע, והיא מחתה את דמעותיה
והצטנפה בפוך. כבדות של בדידות מתוקה ירדה עלייה רכה-רכה, והיא
החלה שוקעת לצמר-גפן מתוק של שינה.
הוא עמד לצידה.

למחרת-
היא דוחסת את כל השירים שלה לתוך שקית, ויוצאת לשדה. הם היו
בכל פינה. בסלסילת התחתונים, במגירת הגרביים, זרוקים בין
הדיסקים, תחובים מתחת למערכת הסטריאו, מוטלים בארגז המצעים.
היא עשתה ערימה קטנה של קוצים ודרדרים, אצבעותיה גירויות,
ושפכה ביניהן את המילים. מוציאה קופסת גפרורים ומרימה עיניה אל
השקיעה. שומעת את הערב יורד כבד על הסביבה, כמו עלים יבשים,
כמו ריח תבלינים, כמו טעם מלח-ים. רוכנת, מציתה את הגפרור -
חיכוך ראש אדום, ומפזרת אש במנות קטנות מסביב, עד כדי חריכת
אצבעות. אז זרקה את הגפרור ללב מדורת האינדיאנים, וחיכתה,
בשקט, שמשהו ימות, שמשהו יתעורר.

סבא. סבא, אני אוהבת אותך. אתה יושב בבגדים מרושלים, עם בת
צחוק מוזרה של ממתיק סוד, ושואל - שילה, ספרי מה קורה איתך.
אני משטחת. משטחת. אני מספרת על ספר, על סרט. אני מספרת על
מצעד הפזמונים. הנהון וחיוך דק. נמס מול פניי. מציע לי סוכריית
מנטה, הסוכרייה עבשה. אני לא מתלוננת. שרפתי את השירים סבא,
השירים שתמיד אמרת לי לכתוב. החורף קרוב ויהיה קשה. מה אתה
יודע? וכמה אהבת, וכמה בכית? ואיפה הדמעות, ואיפה אתה אוהב
ומתי אתה בוכה...

זה סיפור ישן על שילה. ראיתי אותה במראה מקופלת ליד מוסיקה,
מופצצת מאור הקיץ ובוכה עם הגשם. מסביב קירות וזה מגן וכלא,
וכל גיחה החוצה היא דוקרן בראש. וכולם כל הזמן רוצים משהו, עד
שהם מבינים ששילה לא יכולה לתת. וכשהיא לא יכולה לתת, למה שהם
ייתנו. אז היא לוקחת דף נייר כזה מקומט וישן, מהסוג שטומנים
בקלסרים, וכותבת משהו של שילה על שילה, שזה לא נכון אחד לאחד,
אלא אחד למאה.
מה דרס את מה, ומי את מי. אימא אמרה לה -את מיוחדת.-
אימהות אוהבות לדבר הרבה.