[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעה פרי
/
פעם אחרונה

הרגשתי את המרפק שלו נוגע בי בעצם שבולטת לי קצת מתחת למותן.
היה חשוך עם אורות של לילה ואני התכרבלתי על המושב שליד החלון,
מנומנמת ומעורפלת מחשבות אבל גם מודעת היטב לכך שמגעו המקרי
בהחלט של זר גמור הנאבק בקורי השינה בכיסא שעל ידי, עושה לי
ממש נעים.
הגענו לעיר, האורות נדלקו, מסמאי עיניים. מישהי התקשרה אליו,
ידידה או חברה, לא יודעת וגם לא איכפת לי, והוא סיפר למכשיר
הקטן שהיום עבד קשה על שיר חדש עם הרבה גיטרות. אספתי את עצמי
ויצאתי לקור החורף. זה לא היה ממש חורף אלא יותר כמו סתיו תל
אביבי עגום עם רוח שמנשבת על העורף ומעיפה בקבוקים ריקים ודפים
שנעקרו מעמודי חשמל. חשבתי על הדיכאון של הימים האחרונים
ואהבתי אותו למרות שהרגשתי שחלקו כבר עבר והתמוסס ונשארתי
בעיקר עם כלום. כלום עייף ורעב.
הגעתי הבייתה. אור ניאון בסלון, אלוהים, אני צריכה כבר למצוא
לי מקום אחר. גם 70 מטר מרובע לא יכולים להכיל את הריק הזה
ואני מנסה לחשוב, לחשוב טוב, איזה קול אני רוצה לשמוע עכשיו
בסלולרי כדי שיגרש את רוחות הרפאים מהגב שלי אבל הן רק צוחקות
לי בפרצוף והטלפון נשאר שקט מתחת למנורה שעל השולחן הקטן. זה
בסדר, אני אומרת לעצמי, מורידה את הבגדים ומטופפת למקלחת, המים
החמים כבר יסדרו הכל. ואם לא יסדרו אז לפחות יישטפו מעליי את
היום או האתמול. ואם גם זה לא אז יחממו את העצמות הקפואות
ויפיצו ריח של בית נקי כשאצלול לתוך הסדינים של המיטה שלי. אז
מה אם אני לבד.





השעון צלצל בתשע וקרע אותי משינה אטומה וכבדת עפעפיים. אור שמש
בוהק הציף את החדר, מאיר באור חד ואכזרי את הבגדים הקמוטים
המפוזרים על הרצפה, ערימות הטישו המתגוללות, כוסות חצי מלאות
של קפה ישן, דפים זרוקים באי סדר על שולחן המחשב. קמתי מתנדנת
ועליתי לגג לעשות מעט יוגה. זה הרגיש טוב, למתוח את הגוף, הראש
נזרק אחורה, החזה נפתח, הגב והבטן מתעגלים. הרגשתי את הדם
מתחיל לזוז בוורידים הנוקשים והראש שקט לכמה רגעים יפים של
שכחה. נשכבתי להרפייה, רוח ליטפה לי את הלחיים ולשבריר שנייה
זה הרגיש כמו בחוף בסיני, מול ים כחול וחול לבן עטור צדפים.
התיישבתי, בוהה בגגות משובצים דודי שמש ישנים ובמרפסות עדויות
עציצים, חושבת לאן עכשיו ולמה לעזאזל כל כך קשה לי לאסוף את
עצמי בחזרה ולהמשיך הלאה. להפנים שזה נגמר, להבין שזה הסוף
ולהשאיר מאחור. להתגבר, לקבל, בלי סימני שאלה, בלי תקוות
אבודות, בלי נחמות בשקל, בלי אשליות, בלי ציפיות. ללא כעס, ללא
טינה, ללא צריבה, ללא צלקת. להתנקות, להשטף, להתבגר, ל ש ח ר ר
.
לא רוצה.
יש לי חצי שעה להגיע לעבודה ואני הולכת להתלבש.





נפגשנו כשהגיע לראות את הדירה שעמדתי לעזוב, דרך מודעה
באינטרנט. ירד אז גשם של סוף הקיץ, מפתיע ולח, והדירה, עם
רהיטי העץ, מנורת אהיל הבד הישן, בוב דילן ברקע והעיניים היפות
שלי זיכו אותו פעמיים. הוא חתם על חוזה 6 ימים אחר כך ואנחנו
התחלנו עם הגישושים ההדדיים, הביישנות הברורה והמפורשת הנושאת
עמה את התרגשות ההתחלה. הוקסמנו מכך ששנינו מאתגרים, מעניינים,
חכמים, יפים, צעירים ומורכבים עד כאב. באותו הזמן אפילו לא
ידענו עד כמה.
כעבור שלושה שבועות חזרתי לדירה לבלות את הלילות במיטה אחרת.
בפגישות החטופות שלנו, פיסות זעירות שהותירה לנו השגרה, למדתי
עליו שנולד בחודש השביעי להריון, שהוא שונא אבוקדו, אוהב
וויסקי, כבר לא מעשן, קורא חנוך לוין ושמשום מה, מוסיקת אייטיז
עושה אותו שמח. הוא מצידו, לא הכניס כוסברה לשום תבשיל שנתן
לי, הכין תה ג'ינג'ר וקינמון כשהצטננתי והוריד לי את החולצה רק
אחרי שאמרתי לו שזה מותר. אשמח אפילו. באמת.
ברגע של שקט, כששכבנו על הגב בוהים בכתמי פנסי הלילה הנמתחים
על התקרה, גיליתי לו שמעולם לא אהבתי. הוא התעניין בפעמים
הקודמות בהן הפרפרים האלימים שבבטן המתהפכת לבשו פנים ובתשובה
רק דיברתי על הקליפות הריקות מהן התרגשתי בעבר, כשעוד הייתי
ילדה קטנה ונאיבית. "את כל כך יפה" היה אומר ומסתכל בתוכי עמוק
עד שהייתי מסיטה את המבט, את דלתות הנפש, כדי לשמור מעט מזה
לעצמי. מבטו הרציני תמיד העלה בי חיוך נבוך ומרוצה ועיניו
השואלות היו מחייכות בחזרה, מסמיקות בתוך החושך.
אבל אז, במקרה, הוא גילה שהיא גרה לידו, החברה לשעבר ומאותה
נקודה הכל קרה כל כך מהר. הוא נסגר, התרחק, נפתח שוב, התלבט,
רצה, ברח, פחד וחזר להגיד לי שהוא לא יכול, שהוא לא כאן איתי ב
- 100%, עם עיניים כחולות סוערות ואף קפוא משיא החורף שהשתולל
אז בחוץ. ואני, כבר מאוהבת, ניסיתי, כל כך ניסיתי לתפוס אותו
בקורי העכביש הדביקים שלי, להבטיח עולם ומלואו, להיות לו הכל,
כל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא צריך, כל מה שהוא לא יודע, כל מה
שמעולם לא טעם אבל הוא הלך, מלמל "כל טוב" ויצא את הדלת.





בסיום המשמרת רצתי לשוק, רגע לפני שכל הסוחרים מחסלים את
הדוכנים והמים שוטפים את טינופת היום, מגרדת את שארית הירקות
ואת מה שנותר ממתק השפתיים של מוכר העגבניות ששואל כל שבוע
"איך הייתה הסחורה, חמודה?". השותף היה במטבח כשנכנסתי עם
השקיות, אמר שלום חפוז ומיהר לחדרו בצעדיו הנגררים. מראה האוכל
הטרי במקרר, על צבעיו וריחותיו הרגיע במשהו את סערת הנפש
הסתמית שפשתה בתוכי. מצב רוחי השתפר ובחדר, מול המראה, שמתי את
השמלה השחורה עם רקמת הפרח האדום, חשופת הכתפיים. ניקיתי את
האבק מנעלי העקב העדינות שקניתי מזמן ועמדתי מחייכת, לבושה
למסיבה, או לפגישה פרטית, חושנית עם חיות הדמיון והכמיהה. נינה
סימון שרה על מעט הסוכר שהיא רוצה בקערת החיים ושרתי איתה,
מבחינה לפתע כמה נואשת אני, אצבעותיי מלוות את קולה הנדיר
והעוצמתי, פורטות על קלידי פסנתר ארוג אוויר. ובאדמת הדמעות
היבשה, הקשה, נבקעו פתאום סדקים חדים ואיתם ההבנה שאין לי מה
להפסיד עם הערגה הכועסת הזו פרט לעצמי. אבודה בסבך הרגש שאלו
הם פרפוריו האחרונים, מנסה להאחז במעט שהיה, כי הפחד מהאין
גדול משמחת היש. התרתי את קשרי השמלה, נבוכה, כמתעוררת מחלום,
והיא נפלה אל רצפת החדר חושפת עור רך ולבן. הנעליים חזרו
למקומן על המדף, הלחיים הלחות נשטפו במים קרים. ששש, אני
מרגיעה את עצמי, מאפרת מחדש ריסים רטובים, זה בסדר לבכות
לפעמים.  





אני הולכת ברחוב, היום כמעט נגמר ושיערתי שעדיף לראות את
השקיעה האורבנית צובעת את אבני הבנייה הירושלמיות מאשר צללים
הנופלים באלכסון על החלון. אני רואה ליד קיוסק על שפת הכביש,
אישה גדולה לבושה בשחור. הכסא הקטן עליו היא יושבת כמעט
ומתפקע. בכף ידה היא מחזיקה שתי חבילות פרלמנט לייט וקווים
שחורים וגסים מצויירים בעינייה. כשאני עוברת לידה בצעדים
יהירים אני חושבת לאו דווקא כמה טוב להיות אני אלא כמה טוב
שאני לא היא. היא לא נראית שמחה כלל אבל יכול להיות שזו רק
החלטה שרירותית שלי. מהכניסה המקרית שלה אל תוך שדה הראייה שלי
אני כמעט ויכולה לשמוע את קולה החרוך מסיגריות, להריח את הבל
פיה המחניק ולגלגל על הלשון את החריימה של שבת, עטוף בועות שמן
אדומות וחלה לבנה שהיא בטח מכינה מצויין. היא משפילה לרגע את
המבט, בוחנת את רצפת האספלט המלוכלכת, אנושית להחריד ומשהו בי
נצבט. אני רוצה להיות טובה יותר. אני רוצה לחייך. גם אליה.
בעיקר אליה. ולצחוק ומכל הלב עד שיהיו לי קמטים מסביב לשפתיים,
עד שאדמע, עד שאאבד שליטה ואסמיק ואתבייש ואהיה באמת. אני
רוצה, לגמרי רוצה להיות כבר מוכנה לאהוב מישהו אחר ונדמה שאין
מסובך מזה כי אני, אפילו את עצמי אני לא אוהבת, או אולי כן אבל
רק עם תנאים ואני כבר עייפה כל כך מהמשחק הארור הזה של לא
לדרוך על הקווים ולא לטעות אף פעם כי מבחינתי אני תמיד טועה
ומעולם לא האמנתי שאני יודעת אחרת. ואני רוצה לאכול בריא יותר
ולהפסיק עם הסיגריות והקפאין והסוכרים, רוצה לנסוע מכאן
ולהרגיש שהחיים הם יותר מסתם מירוץ כנגד הבדידות המאכלת והשקט
המצמית שבחוץ אל מול הרעש האיום שבפנים. רוצה להפטר
מהאובססיביות, מהנוירוטיות, מהאמונות הטפלות, מההרגלים
המגונים, מהסטיות והפחדים, מהקבעונות והזיוף ואני נשבעת
שאתמודד ואשתנה ואצמח ואלמד ואתרכך ואוהב ואז אני נכנסת לקנות
קפה בארומה וגם כמה עוגיות וכשאני יושבת ליד השולחן, חלב חם
בוושט ופירורים על החולצה אני אומרת לעצמי ברוך "פעם אחרונה
שאת חלשה ככה. פעם אחרונה..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הטובים
לפרוקופייב.




-העמותה לעידוד
ההכרה
בפרוקופייב


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/10 19:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעה פרי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה