היא תמיד חייכה את החיוך המקסים הזה שלה, החיוך שתמיד גרם לי
להרגיש כמו גלידת וניל עם פצפוצים על חוף הים באמצע אוגוסט.
היא אמרה שהיא שונאת אותו, את החיוך, ואני ניסיתי לשכנע אותה
שזה לא נכון, שזה חיוך נפלא, אבל היא לא הקשיבה לי. כל פעם
שראיתי את החיוך שלה מתקרב, חייכתי גם, כי ידעתי מה עומד לבוא
- גלידת וניל עם פצפוצים. וזה היה נעים.

אני הייתי זה שהצחיק אותה, תמיד, זה היה התפקיד שלי. לקחתי
אותו מאוד ברצינות. לפעמים רשמתי לעצמי באמצע הרחוב, על פנקס
מיוחד, דברים שידעתי שיצחיקו אותה. זה היה שווה את הטרחה, רק
כדי לראות אותה נהנית ממני. רק ממני.

ככה זה תמיד, אני המצחיק והיא הצוחקת. היא המחייכת ואני
בעקבותיה. אני האוהב והיא הפשוט לא.

אני אוהב אותך. אוהב מאוד. אבל את לא שלי, וגם לא תהיי.
אבל החיוך כן.