לפעמים אתה מחליט החלטות ברגע אחד, בלי לחשוב על ההשלכות, בלי
לדעת מה יקרה בדרך, איך הכול יגמר, לפעמים אתה מת בדרך לפחות
פעם אחת, ועולה לשמיים, ואוכל פלאפל עם צ'יפס דק. לפעמים אתה
צורח את עצמך למוות, לפעמים אתה מאבד את עצמך למספר רגעים ולא
מבין איך אתה מחובר לכל המכשירים האלה, ואיך כל הפרצוף שלך
נפוח, ופצוע, ולא הפרצוף שלך, בטח שלא הפרוף האמיתי, זה שראית
במראה במשך שלושים שנה, ושהזדקן הרבה, אבל לא השתנה, בטח שלא
הרבה, טוב, רק כמה שיערות שיבה, ופחדים שרק התעצמו עם השנים.
ועכשיו זה לא אותו פרצוף, זה לא האתה שהיית.

את התיק
את התיק מלאתי בספרים ודיסקים,לאן אני אברח מפה.
עצי הפרי בגינה כל כך עמוסים,והגינה כל כך ריחנית .
חייבים ללכת מפה, לעבור למקום אחר או
לחזור למקום שהייתי בו פעם,לבית הקטן ברחוב חכם שלום, לגור שם
לבד לבד,לא לחשוב על הדברים שקרו שם, על השכנים שעצבנתי, על
המוות הקרוב.
יהיה מוות, הרי חלמתי על זה , ועל סוף העולם, אבל סוף העולם לא
יבוא כל כך מהר,סוף העולם לא מגיע בהזמנה, או מיד, תמיד יש
הכנה, תמיד יש קול כזה שאומר לך, הנה, הנה סוף העולם, הנה
המבול הגדול, רעידת האדמה, התפרצות ההר געש הפרטי שלך.

לא משתפים אנשים בתוכניות גדולות, רק בקטנות, לא משמעותיות.

"בואי איתי"  אני צועק לה ,יודע שהיא לא תשמע, "בואי איתי
ונברח מהכול".
פוסט טראומה
פוסט אהבה.
יש אנשים שמקבלים מוות שני בקלות, בטח שיותר מהמוות הראשון.
אצלי הכול הפוך, כל כך הפוך,הכול מתחיל במוות השני,כל הסיפור,
כל המהות של החיים שלי, כל ההוויה.
טורי איימוס שרה לאהבה כזאת שלי, "היית פרועה איפה את עכשיו",
ואיפה את עכשיו באמת את רואה את כל זה? את יודעת שזה יותר מדי
בשבילי. אדם מסוגל להכיל מוות בכל מיני צורות, בכל מיני
דרכים.
קטורת בחדר קטן אגרטל עם פרחים לבנים, כמו הפרחים שהנחתי לך על
הבטן ביום השלישי שלנו יחד.
היית תמירה, ואבודה, ופרועה, המוזיקה ששמעת הפתיעה אותי, כל
המהות שלך בעולם הדפוק זרוק שלי הפתיעה אותי, היפי שאוהב
אריסטוקרטית, עבד שמאוהב באדונית.

אפשר לערום פרטים, לספר על המגע הראשון, הפגישה בחנות ספרים
משומשים, נוגעים בספרים , מריחים את הדפים, ובעצם נוגעים
בעצמנו.

את המוות הראשון של עמית, על האופנוע כמעט שהדחקתי, כמעט
שהוצאתי מהתודעה שלי, והרי אהבה ראשונה לא שוכחים, משתדלים
שלא. מקווים שלא, הרי משם הכול מתחיל, אז למה אצלי הכול מתחיל
מהשני? למה השני משמעותי?
אלה ימי פיגועים, ראש הממשלה שרמנטי וכסוף שיער, עם חיוך
ממזרי, נפרדתי ממך בבוקר, אני חושב שמלמלתי, אל תלכי. את היית
חייבת ללכת, היית חייבת להאיר את הרחוב המנומנם הזה, את המשרד
האפור שעבדת בו.
ירושלים בחורף, אוטובוסים עפים באוויר, בקרוב גם את תעופי,
ואני אברח מעצמי ומהעיר הזאת, שמלאה בזיכרונות ושקרים, ואנשים
מתפללים.
בכל פינה הם מתפללים, לעזרת השם, בעזרת השם, אם ירצה, אם ירצה
השם.

האוטובוס התפוצץ באמצע הדרך, לא שמעתי את הסירנות, לא תיארתי
לעצמי, מי מסוגל לתאר, או לנחש, ועוד לקלוע במטרה, בדיוק
באמצע.
שלושה ימים במיון, מכשירים בכל הגוף, וריח של שריפה.
ההורים שלך חזרו מטיול התרמילאים המזדקנים בהודו: "איך לא שמרת
עליה" איך עשית לנו את זה, איך?"
למי עשיתי? בעיקר לעצמי. הכל מצפצף ומקרקש ומתאמץ, גם בי וגם
בך, צריך לגמור את הסיפור הזה,צריך לסיים, בלי הפי אנד, הרי פה
זה לא הוליווד, גם לא בוליווד, מקסימום אסוניווד, גיהנומליווד,
שנאליווד.

טו בשבט חג לאילנות ולך. המוות שלך היה כל כך רועש, וכל כך שקט
באותו רגע.
אז ברחתי, מה כבר יכולתי לעשות, הרי...
הרי כל החיים שלי אני בורח, גם עצם זה שאני בירושלים הזאת זאת
בריחה, בריחה גדולה, כי פה לא צריך להתמודד עם כל זה,  אם מוות
של הדבר שעטף אותך במשך חמש שנים.
פה לא צריך להבין ולקבל, ופה אפשר לבכות. אז אחרי ההלוויה,
והשבעה לקחתי כל מה שיכולתי, ועזבתי.
אישה ראשונה מתה.
אישה שנייה מתה, ואני מת מבפנים, מרוקן מכל תוכן והוויה
ומחשבה.
משוטט ברחובות בלי מטרה, בלי תשומת לב, בלי רצון להבין מה יקרה
מפה, ומה אם?
מה אם?
לא שמתי לב שהוא בא במהירות כל כך גבוהה, פשוט לא שמתי לב.