את זוכרת? את זוכרת כשהוא טס, הוא השאיר אצלך כמה בגדים של
חורף. את נסעת לבסיס, ארוזה בכולם, אולי להרגיש אותו קצת קרוב
למרות המרחק. התקלחת, התלבשת ואחרי יום סוער טיפסת אל המיטה
וניסית לעצום את עינייך.
את זוכרת? את זוכרת איך הריח על בגדיו היה כל כך חזק, שלא נתן
לך לישון. לא סתם אומרים ריח של אנשים.
התחלת לבכות. באמצע הלילה. בדיוק כשלא נשארו לך יותר מדי שעות
שינה. בכית דמעות של אהבה על החולצה שהייתה ספוגה באהבת חייך.
לבסוף? לבסוף נשארת עם גופיה ותחתונים, מכוסה בשמיכה, בעוד
החולצה זרוקה אי שם בפינת החדר.
לא הצלחת להרחיק ממך את הריח. הריח המוכר הזה, הכל כך טוב הזה,
שפשוט חנק אותך.

עברה כבר שנה מאז שהוא טס. וכמעט שנה מאז שהוא חזר.
מסיבה לא ידועה באמת קשה לך להשתחרר מהטראומה הזאת שעברת פה
בארץ בלעדיו.
את מוצאת את עצמך שמה מחדש את אותה החולצה על גופך אחרי
המקלחת, מדביקה אותה לאף ומתענגת מהריח. אבל הפעם? הפעם את
דווקא מחייכת, כי את יודעת שבעוד שעה הוא יפתח את הדלת וייתן
לך את החיוך הזה. החיוך הזה שמביא לך את האושר בכל פעם מחדש.

באמת שקשה לי להתנתק מהתקופה השחורה הזאת.
"היא מאחורייך. הוא חזר. הוא כבר בארץ"
את אומרת לעצמך מיליון פעם, אבל את אטומה, מסרבת להקשיב לעצמך.
לפעמים שומעת שירים ונזכרת בלילות הלבנים, במועקה הכי כואבת
שהרגשת בחייך, בשיחות הרחוקות של אמצע הלילה, בדמעות שזלגו
מעינייך, בעודך לא מבינה מדוע כבר שלושה חודשים שהן לא
פוסקות.

זוכרת כשבאת לאסוף אותו משדה התעופה? לבשת את השמלה האדומה
שהוא שלח לך מחו"ל, נעלת כפכפים לרגלייך, וחיכית.
כל פעם שהדלת נפתחה, ליבך עצר מחדש.
ובסוף? בסוף כשהוא נכנס בשער התחלת לרעוד. כל העולם ואישתו ספר
איתך את הימים שעברו לך בארץ בלעדיו. ופתאום? פתאום זה נהיה
הכי מוחשי שיש. הוא מולך? כן, את לא חולמת. האהבה שלך סוף סוף
חזרה אלייך.
הלכת אליו בצעדים קצרים, לובשת חיוך מרוח על פנייך, מושיטה את
ידייך ומחבקת אותו. בין כל ההמולה מסביב, לשנייה נעצר העולם,
יכולתי באותה השניה לבכות, לצרוח, לצחוק, ליפול, לרקוד.

באותה השנייה חזרתי לעצמי, כל השפל שהכלתי בתוכי בתקופה הזאת
נעלם. וסוף סוף, סוף חזרתי לעצמי.
ואליי? אלי חזר האושר שלי.

הגבר האחרון של חיי.