דנת חייך לחרטה
ובתוכך מצטופפים שדים
לוחשים
את שיר המחר.

הם מנידים בעיניי
את הדמעות,
מלקחים את האש
המחכה לכבות.

ואין מנוס,
אני עוד חולמת את מה שחסר-
יודעת
איש לא ימלא את הלב,
בית לא בונים
על מסמרים של תקוות.

לאורכו של השבוע אני עומדת
נושאת את שבריי בכפות ידיי הקפוצות,
והעיניים נחות בכאב.

בחשיכת הליל אני נזהרת
לא להיכנע לרצונות המטיפים.
אך בכניסת השבת חודרות הרוחות
וקירותיי הדקים נופלים,
אני נכנעת אל שאריות החלום.

לא כאן אירפא
מהוויתי.







14.2.2009
לא כאן.
לא
כאן.