[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תומר שמעיה
/
המקום בו כולם שווים

זה קרה בעת ביקור בנלנדה שבביהאר, לא רחוק מבירת המחוז פטנה.
נלנדה מפורסמת בזכות מרכז בודהיסטי עתיק ואחת האוניברסיטאות
העתיקות שפרחו באמצע האלף הראשון לספירה. מאוחר יותר שיטחו
אותם האפגנים, הבריטים חפרו וחשפו וכיום עיי חורבות מרשימים
למדי עומדים שם.
חבר שעשיתי לי בבודגאיה, נזיר הינהיאנה בודהיסטי מבורמה, הזמין
אותי נמרצות לבוא לבקרו שם. הוא הוסיף את אחד ממוריו להזמנה
ואני נעניתי. אחרי יום נסיעות, הרכבת הזדחלה בחשכה אל רציף
התחנה. שלושה נזירים צעירים, אחד מהם חברי, ונהג הודי שמנמן
חיכו לי כבר שעה (הרכבת איחרה כמובן) ונדחסנו בקרירות הלילה אל
רכב קטנטן. מחזה מוזר ואולי מחשיד של תייר לצד נהג הודי,
כשמאחוריהם דחוסים שלושה נזירים צעירים ותרמיל גב.
בטוב ליבם ובנדיבות המנזר, הם שיכנו אותי בחדר מרווח לארבעה
שעמד ריק במנזר הסיני. נזירים צעירים מכל מקום, פרט לסין אולי,
גרים בו: בנגלדש, הודו, בורמה, טיבט ועוד. בעיירה ללא מלונות,
אליה מגיעים תיירים לרב לביקורי יום מראג'גיר השכנה, הייתי
אסיר תודה ושמח על הפתרון הנהדר שנמצא לי ועוד בחינם. אך כעבור
יום עתידים היו להגיע מספר עשרות עולי רגל מבורמה, שעבור
שכמותם נבנו החדרים הגדולים ואני נתעתדתי לעבור. מכיוון שמלא
ההוסטל מעבר למצופה, נמצא לי מקום בחדרו של ראש המנזר, לא
פחות, שיצא לסיבוב התרמות קצר. כבוד גדול הוא לי, אך קוץ קטן
בזנבו. לחדר אין שירותים והתא הקטן המתחצף להקרא כך נמצא הרחק
מחדרון השינה, מעברו השני של אולם גדול ולו ארבע דלתות כניסה.
אולם זה, לא פחות ולא יותר, מכוסה שטיחים ועל במה מוגבהת יושבת
דמותו המוזהבת של בודהא מבין עיטורים ומנחות.
איתרע מזלי ובטני חזרה לחולל מהפכות אותם הימים, ולא הייתי
מתנגד כמובן לשירותים קרובים ופרטיים יותר. ולו רק מחמת
הקדושה: לא נראה טוב לחצות כל פעם את מרחב האולם בתחתונים עם
גליל נייר טואלט ופרפורי בטן, אוחז בקופסית סבון ובלילות בפנס.
ככה זה בהודו - אי אפשר לסמוך על החשמל והוא לרב נופל ברגעים
לא נוחים. "לרב", כי מסתבר שכל כך נתרגלנו לו לחשמל.
בלילה הראשון בחדר המנהל עוד הייתי בודד במבנה ועל אף שלדלת
חדר השינה אין מנעול - לא נעלתי את דלתות האולם מבפנים. לא
חששתי שמישהו במנזר יגנוב מחפציי ובמחשבה נוספת לא רציתי
לחסום, ברב חוצפתי, גישה חופשית לאולמו של הבודהא.
עם בוקר פקדו את המקום שלושה אוטובוסים מלאים במאה עולי רגל
ממעמד אמיד בבורמה. עבורי היו נראים כפשוטי העם, אך מצלמת
וידאו אנלוגית ואוטובוס ממוזג צמוד הסגירו את מעמדם. בערב,
ערכו טקס הענקת מנחות לנזירים באולם הגדול שסמוך לחדרי. אחד
מידידי הצעירים שימש ממלא מקום לראש המנזר וקטף את גינוני
הכבוד וההשתטחויות - דבר שנראה לי לקוח מסיפורים על כמורה
ואינדיאנים. לפני דמותו המוזהבת של הבודהא נערמו שקי אוכל,
שקיות וקופסאות ממתקים, שהביאו עולי הרגל במיוחד. האולם סרח
מאיזה מעדן דג מיובש, שהזכיר לי ימים זוהרים יותר בתאילנד.
שמחתי שהאוכל הוצא משם עוד באותו הערב - גם בודהא לא התנגד -
אך דאגתי היתה נתונה לפרטיות שלי, באם ארצה להשתמש בשירותים.
איני יודע אם על שום דאגה לפרטיותי או על שום דאגה משימוש יתר
באולם על ידי האורחים הנלהבים, קבלתי הוראה משמחת אותו הערב
מאחד הנזירים: לנעול את האולם מבפנים, שאני פורש לישון ולפתוח
רק לכשאקום. המזל האיר לי פנים. שוב אוכל לחצות בנינוחות את
האולם, צועד בתחתוניי עם הגליל והסבון אל עבר חדר ההשתחררות.
כמו בתזמון מחושב, באותו הערב והלילה התחרשו גם ההתנגשויות
הרציניות בבטני ולא פחות משלוש פעמים נצטרכתי לעבור את המרחק.
כמובן, בחושך עם גליל הנייר וקופסית הסבון, וליתר בטחון תלוי
פנס בידי על שרוך, מוביל את עצמי אל עבר פס האור הכתום שפרוס
כסימניה מתחת לדלת תא הנוחיות. הרבה נוחיות לא היתה שם, אך
אעשה הכרות קפדנית יותר עם תא חסדי הצנוע: דלת אדומה נפתחה אל
תוך התא, ננעלת היתה מבחוץ מחמת הכבוד לבודהא, אך מבפנים שכחו
להתקין בריח. הדלת היתה נפתחת כמעה ככל שלא התאמצת לחזור
ולסגור. רצפת בטון לחה שזורה שלוליות לא מזוהות, שלא השקעתי
רצון במחשבה עליהן, הובילה אל בימת כבוד קטנה מוגבהת - הפעם
נקייה ממנחות. זאת היתה מרוצפת אריחי קרמיקה או שמא טפט,
ובמרכזה שני מדרסי חרסינה בצבע ירוק-בית-חולים. השירותים נוסח
הודו היו נקיים יחסית, אך ניכר שראו ימים טובים יותר. הקיר עד
לגובה מטר היה בטון חשוף מגורד, לא נעים  - וכמו לא בריא -
למגע. משאיר חותמו כצמר פלדה מתפורר. צינורית בולטת מהקיר
שנסתמה בבטון שמשה לי מתלה לפנס בהישג יד. את נייר הטואלט
הייתי תוקע על ראש ברז נמוך. מתחת לברז עמד דלי פלסטיק בצבעים
עליזים ולידו קנקן פלסטיק כמו לנטילה, בצבע עליז פחות. מעל
המנורה, שהיתה קבועה מעל לדלת, היתה באופן קבוע מוטציה עצומה
של שממית, שתמיד הביטה בי בחשד.
בשל הסממנים הלחים והרטובים על הרצפה והמדרסים, לא העזתי לחשוב
לעצמי להכנס לכאן יחף, אך היות והכניסה לאולם נתאפשרה רק לאחר
חליצת נעליים, הייתי מכניס לעת ערב את סנדליי בידיי ומניח אותם
בכניסה לשירותים. את האולם הייתי חוצה בגרביים ונועל סנדלים רק
בכניסה לבית הכסא נטול הכסא. עד כאן מגעת יראת הקדושה שבי.
אז כפי שנאמר, נצרכתי לא פעם ולא פעמיים אל בית הכריעה אותו
הלילה. כל שעה או שעתיים חזרתי באותה טקסיות, שגורה בתנועותיי,
על המצעד ללא טרוניה או כעס. נהפוך הוא, הייתי שואף לא להשאיר
בבטני צוברים ליום המחרת בו ציפו לי נסיעות רכבת ארוכות. כפעם
בפעם, מורגל קצת יותר וממהר יותר, בשל פרפורי הבטן המתחזקים,
הייתי תולה את הפנס והנייר באותו אופן והכל בזהירות, שמא יפלו
לרצפה המרתיעה. בפעם השניה באותו הלילה, חזרתי מתורגל על סדר
הדברים. את הסבוניה הייתי נאלץ להשאיר מחוץ לתא, שכן לא היה
מקום נקי להניחה. שולף הייתי את הסבון מקופסיתו ברצפת האולם,
שוטף ידיי ומחזירו לשם. רק אז אוסף הגליל תחת בית שחיי, אוחז
הפנס בידי, יוצא את החדרון, משאיר סנדליי בפתחו, מתאמץ להבריחו
ביד אחת (בשל הפנס והסבון) וחוזר מגורב ובהרגשה קלה יותר לחדר
השינה. בשלישית עשיתי זאת כבר כאוטומט אחוז שינה, אך באותה
הזהירות. עת חזרתי אצל המיטה, מניח קודם את הסבון בתיק הרחצה,
מנגב ידיי במגבת, שם הנייר בצד ואת הפנס... רציתי להניח לידי
על התיק - אבל איפה הפנס? לא היו לי אפילו כיסים לחפש בם. מן
הסתם שכחתי אותו תלוי שם. לחשכה אני מורגל, ובחדר השירותים
דולק אור-תמיד (כל עוד בא אליו חשמל-תמיד), אך כדאי שיהיה לידך
פנס- תמיד, למדתי.
ובדיוק אז, כדי לחזק את טענתי, דעך בחוץ רעש הגנרטור במספר
השתנקויות אחרונות ושקט נעים השתרר. נשמתי מהשקט, שרק היתושים
יכולים להחריבו, ויצאתי אל האולם האפל. הפעם אין פס אור כתום
המנחה את דרכי, אך התהלכתי לאט ובביטחון באולם הגדול והריק.
שום אורות רקע לא עזרו לי להתמצא, אך הדלת לתא נראתה כהה מן
הרקע ונמצאה בקלות. סנדליי אמורים גם להראות כגושים שחורים
בחשכה, אך דעכו. חיפשתי אותם ברגליי ואינם. הפנס היה תלוי מחוץ
להישג יד בתוך החדרון ולא התכוונתי - במיוחד לא בחושך - להפקיר
דווקא עכשיו את רגליי לזוהמה. הסתובבתי מחפש את סנדליי וליבי
קפץ: עיניי המתרגלות לחושך קלטו ממש מאחורי בן בליעל עומד לו
מטר ממני. קומתו היתה נמוכה אף מהבורמזי הממוצע אך עמידתו כשל
בוגר. אחרי שנרגעתי מאי הימצאותי לבד, תמהתי כיצד ולמה נכנס
החצוף בחשכת הלילה, כשכבר לבטח אחרי חצות. אמנם הדלתות מוברחות
בבריח פשוט וקטן (ובעצמי וידאתי נעילתן, זכורני), אך עדיין יש
לשבור בבריח על מנת להכנס. ללא רמזים של אור לא יכולתי לראות
מי מן הדלתות פתוחה ולא התאמצתי לחפש. נפרדתי מעוינותי
הראשונית ופניתי ב"מנגלבה" אל הבורמזי. מילה שממצה או כוללת את
כל הברכות גם יחד. "מנגלבה" הוא חזר לאחר השתהות קצרה והיה
נשמע כאילו הוא מחקה את מבטא התייר הלא נכון שלי. לא התלווה
צליל של חיוך שלום אמיתי לברכה, אך גם בשלי לא היה כזה. התעשתי
והבטתי בו מראש כלפי רגל וצורה שנראתה כסנדליי נאחזה בידו
השמאלית. "אר דיז מיין?" הצבעתי ושאלתי רק מתוך נימוס, שכן
התשובה הנכונה היתה ברורה לי. הוא הביט לעברם בראש מרוחק,
כאילו הוא מופתע מהימצאותם שם באותה מידה כמוני, ואז הגיש לי
אותם. בטח הציק לו נורא שיש נעליים בתוך האולם, ועל אף שנכנס
הוא כגנב בחשיכה, הרגיש צורך להוציא טומאתן מהאולם. אך לי לא
היה אכפת - יודע אני שלא עשיתי רע. כעת גם בטני נתנה קולות
ומלמולים, היפים יותר אצל חדר הכריעה והרגשתי שהסיטואציה דוחקת
בי. אך עדיין לא נעים פה בחושך להכנס אל החדר, ועוד לשים נעליי
לפני ירא בודהא זה. קיוויתי כבר שיעזבני במנוחה ויחזור לחדרו,
אך דומם ועקשן הוא היה ונעמד מולי דום, כאילו מביט בי בפליאה.
אך את עיניו או פניו לא יכולתי לראות. הפרפורים גברו והתרבו
ונזכרתי שאין לי בכלל נייר - טוב, אולי זאת דרך למשוך זמן ולתת
לו לעזוב. הנחתי את הסנדלים באיטיות על הארץ, כמו מחווה לילד
היכן מקומם הנכון, בתקווה שלא יגע בהם שוב, ומיהרתי בחשיכה,
אליה התרגלתי כמיטב יכולתי, אל חדר השינה. משהו לא הסתדר לי שם
בחשכת האולם, אך לא יכולתי להניח עליו את האצבע. אספתי את גליל
הנייר, שעדיין היה על המיטה מאז חזרתי ובאתי לצאת בתקווה שהוא
לא יהיה שם וגם אם יהיה, חשבתי, בעיה שלו - אני נכנס בסנדליי
לעיסוקיי.
בדיוק אז חזר הגנרטור לפמפם, דבר מוזר שכן זה לא קורה הרבה
בלילות, אך דברים מוזרים יותר קורים בהודו, אז למה לא זה? באור
הרקע הקלוש, שכעת נראה לי כתאורה חזקה אחרי שנאבקו עיני בחושך,
לא ראיתי אף אחד באולם. פס האור הכתום חזר לסמן את היעד וכמה
צעדים אל תוך האולם ליבי צנח אל הקרקע כמעט בקול חבטה, ונשימתי
נעתקה. הבנתי מה לא הסתדר לי בחשיכה! פניתי לאחור בבהלה והבטתי
סוקר את הבמה. דמותו המוזהבת של בודהא אכן לא היתה שם. התקרבתי
כמחפש, על אף שבשל גודלה לא יכלה להתחבא בשום מקום בלאו הכי.
הדלתות כולן היו סגורות. לא יכול להיות שהספיק לקחת את הדמות
הכבדה. ואולי היו לו שותפים לפני שתפסתי אותו עם סנדליי? עברתי
במהרה על הדלתות באולם - כולן היו מוברחות מבפנים. אז כיצד
מישהו נכנס או יצא?
האם זה אפשרי מה שאני חושב? לא יאמן! התקדמתי במהירות ובלב
מתרוצץ אל פס האור הכתום. הדלת היתה רווחה - מישהו הסיר את
הבריח - אך לא מספיק פעורה כדי לראות דבר מעבר למשקוף אדום.
והסנדלים? שוב אינם. לא ידעתי מה לחשוב - אבל להפריע למי שלא
יהיה שם, בשעת מעשה, יהיה לא יאה. יש רק יציאה אחת לתא ואני
עומד בה. חלפו חמישה רגעים ואולי עשרה ואני מתייסר באי ידיעה.
מה קורה שם כל כך הרבה זמן? הן אפילו קולות מגונים לא בוקעים
משם או קול תנועה כלשהו או קול מים מן הברז או הדלי. דממה. אך
עדיין גמרתי אומר בליבי לתת שהות מכובדת ומספקת, לפני שאפתח את
הדלת. במקום להתרגש על מה אומר בצאתו ומה ואיך, עלו בראשי
מחשבות על קדושים במצב שכזה. הן גם בבוסתן המנגו היה יוצא
הבודהא להתפנות: מפשיל קצוות שלמתו וכורע תחתיו לצקת. כמוהו גם
ישו הנוצרי, כחצי אלפייה מאוחר יותר - אולי אף אחרי סעודה
מהמשוחזרות ביותר - גם הוא יצא אל השיח בצד, כרע והכריע. לא
רגילים אנו לחשוב בדמויות מיתיות או היסטוריות, ובטח שלא
בקדושות, שגם הן הפרישו הפרשות, חלו בחוליים, מלמלו ולחלחו
בשנתן וגירדו גירודים. פתאום בפגישתי היחידה בחיי, והבלתי
נתפשת, עם דמות שכזאת - זה מה שקורה? אולי הארה כשלעצמה היא.
משתוקק הייתי לעבור כבר את ההמתנה ודפקתי בדלת. גם שלישית
ורביעית, ומשלא באה תשובה התחלתי לאט לדחוק בה כמציץ ולבסוף
פותחה לרווחה אל החדרון... הריק. רק זוג סנדלים על מדרסי
החרסינה העידו שלא חלמתי חלום. הכנסתי ראש והבטתי שמאלה - הפנס
עוד תלוי שם. את הנייר הנחתי על הברז ושקלתי כיצד להיכנס ללא
הסנדלים. העזתי להדריך רגל באזור החרבה, בין השלוליות, ובצעד
נוסף דרכתי על סנדל ואז על שני. רגליו נגעו בהם. הרגשתי כאילו
חתם לי חתימתו. השממית נתנה בי מבט של שותפים לסוד. אך להיכן
נעלם? בטח כשם שבא כך חזר לזמנו. רק רצה להתפנות? ולא הסכים
לדרוך בזוהמה?
יש המאמינים שלכל אחד ודבר תפקיד בחיינו - גם אני נוטה לכך.
תפקידי עבורו היה לתת לו זוג נעליים שלא יטמא את רגליו במקום
זה. חשבתי על כך שבטח ראה בזוג מדרסי החרסינה סמל לפאר ועושר
מוגזם - כמעט כמו "כס היהלום" שהורכב על ידי אשוקה תחת עץ
הבודהי בבודגאיה. ועם זאת חש צורך לדרך בסנדלים ולא חשוף על
החרסינה. גדולה ראייתו את הטוהר והטומאה. סימנים והנצחות לא
השאיר. כנראה שגם הם כמוהו חזרו אל זמנם. כרעתי שם כרוחב המכרע
שהציב לי בסנדליי ובאושר גדול נתתי פורקן לפרפורים. כמעט וחשתי
צורך לא לנגב, אך גבר בי הנימוס - וטוב שכך, כי היה על מה.
הבאתי מים מלוא הזרם מהדלי, כרחל המשקה גדיי יעקוב, והגדיים
שטו-נעלמו כבקסם, כנראה אל הנחל היפה, שזורם בכפר לצד שדות
מוריקים ומרווה שדות לוטוסים. חלצתי סנדליי מחוץ לחדרון ולא
שכחתי הפנס. צעדתי גאה ושמח להביא סבון מחדר השינה ועל אף חוסר
הנעימות שבחוצפה (אך עדיין היינו כחברים, שכן שימש בסנדליי
למקום שבמוצנעים) הארתי בפנס על הבמה, ושם שוב ניצבה דמותו
המוזהבת. נצנוץ כבקריצה דמיינתי לי ונראה לי שחיוך לו יותר
מבמקודם. כן, כן, תחשבוני כמפנטז, אך מדיטי לפניו איזה יום אחד
וחיוכו, אם כלל היה, סמוי במיוחד וכעת ניכר שהדמות עליזה. לא
לרגע חשבתי שעל המפגש איתי או על סוד שבין חברים, כי אם על
השחרור מהסבל: בזה תמיד היה הוא המורה הטוב מכולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני רוצה
שהמערכת תגיב.
נו שתהייה פה
תגובת המערכת.
בבקשה! למה להוא
היה, ולי לא?

ההוא ממקודם

תגובת מערכת:
ככה זה בחיים
אין צדק. אין
שווים. עבדו
עלינו בבית-ספר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/10 22:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תומר שמעיה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה