הספסל היה  בודד מאוד על הגג מול האנשים
על השולחן כמה קעריות מיותמות
העיר חיבקה אותנו כמו ים אפל  
בניינים צוללים בה בעיניים עצומות
פוקחים אותן לפעמים נוטפים את הלילה
והנה ראינו שלגג שלנו יש עיניים כחולות.
מבית הקפה שלמטה
שמענו קולות צחוק רחוקים
היא ישבה  בקצה
אפילו לא מנסה
הפיצוחים שבקעריות יהפכו להיות כמה קליפות עצובות
ואני בקצה השני מביט מהופנט על הרווח הריק שבינינו
בשפה שתמיד תישאר זרה
מנסה לבחון את המילים שעדיין לא נאמרו
וסיבות ברורות להשאיר אותן במחבוא.