שוב מתעורר בערימה ריחנית של נוצות כהות וקליפות לימון.
כנראה עניין חדש, אני חושב; מסמן לעצמי שני קווים חלשים על כף
יד שמאל וממשיך בבדיקה.
רגל ימין - קיימת, רגל שמאל - קיימת, ראש - כרגיל.
אף במקומו, סנטר במקומו, עקבים - קשיחים,
'עושה רושם שהפעם יצאנו בזול, פמידיר', אני מגלגל כמה מילים אל
המסדרון, לוקח איזו דגימה קטנה מהאוויר ושוב פולט כמה חתיכות
מילה בלתי מוסברות לחלל החדר.
הם כמובן רושמים הכל, אני מאזין לתיפוף האצבעות הטרופות, למחול
שדים של רצועות בשר נוקשות, מרקדות על מקלדת פלסטיק מחורבנת
ומתעדות כל שפיץ ורבע-שבר מילה שאני תוקע כלפי חוץ.
לא צריך להיות חומר מיוחד בשביל לקלוט את העניין, לא לא, בקושי
חומר צריך להיות כדי להבין זאת. ואני, הרי, אם כבר נותרתי משהו
- אז אפשר להגיד שאני חומר, אפילו מיוחד. זו לא תהיה סטייה
גדולה מהאמת, ידידיי, אם בכלל אפשר להניח שקיים מונח כזה,
'אמת'.

חולפת לה עוד מחשבה על כך שפרצוף אינו יכול להטעות, והנה שוב
נפרסת יריעת ניילון רחבה על משטח הלינוליאום. מיד לאחר מכן
ניתן לחוש בנוזל מטונף על גופי החיוור, 'הנה זה מגיע חברים',
אני משחרר צרחה כהרגלי, 'מחווה חד-עונתית למארחים הנהדרים
שלנו. אין ממה להתרגש ידידים, דקירה קלה - היינו שם בעבר
ושרדנו,לא?, יניקה איטית, שתי שאיפות בטוחות, לא להתרגש
עמיתיי, אין ממה'.
בשלב הזה, מיותר לציין, אני רפוי למדי, כנוע, שקוע בהרהורים
מתוקים ונעימים, חולף על פני מגוון רחב של נושאים ועניינים
שונים.
כך למשל אני מוצא את עצמי לפתע "טובוס", מעין צינור תוך-קני
הנדחף לפיו של מטופל כלשהו, לבטח אדם שחור בשנות הארבעים.
העניין ודאי לא מסב לו עונג רב, אם כי נדמה שהלה מעט מטושטש,
נאמר זאת בעדינות-לא לגמרי מודע למופע האינטובציה המחריד עליו
מנצח ד"ר ויולנטה, רופא ותיק בעל שם ידוע, הנמנה על קבוצת
הרופאים הטובים ביותר בתחומו באיטליה.

איטליה. 3 הברות. מחליקה טוב, נקישה בלשון ולבסוף הפה פעור.
באותה מידה יכולתי לצרף זו לזו אותיות שלופות אחרות ולבדות
בראשי את המילה 'פרו', או 'פינלנד', או אולי 'הרפובליקה
הדמוקרטית של קונגו' אם הייתי רוצה בכך. זוהי לא הפקה גדולה,
אתם מבינים?, בהינף פיסת אינפורמציה צנועה, אני מגלגל את ד"ר
ויולנטה האיטלקי לד"ר ויולנטה הפרואני, או לחילופין לדוקטור
צ'ימריס פיקיאן הבורמזי - ובאותו מאמץ יכול הדוקטור להיות זבוב
פירות, או עפיפון כחול, או "כלב מים" (מה שנקרא-ערצב), וכל זה
- עוד בטרם פסעתי במוחי לעולם שלם ואינסופי של מילים אפשריות
שאינן קיימות בראשכם, או בראשי, או באף אחד מהמילונים שנכתבו
אי פעם על פני כדור הארץ הזה, או על פני כל כדור אחר.

סלחו לי על חוסר הנימוס ועל שלא עשיתי זאת עד כה:
השם הוא פ.ב קוסטיקה וגם עליו אני לא יכול להתחייב לחלוטין
מאחר והוא זמני, פ' בשביל פמידיר (Pemmidir), ב' בשביל בריאנו
(Beriano), וקוסטיקה - טוב, כאן חייבים להודות על האמת מבלי
להתבייש בה: קוסטיקה בשביל קוסטיקאוס, מילה בעלת 9 אותיות
שהמצאתי הרגע, משום מה, בהשראת הספר 'כה אמר זרתוסטרא' המונח
על ברכיי ברגעים אלו ממש.

נוצות כהות וקליפות לימון.
זהו עניין חדש, כנראה. אחרת אין לי דרך נוספת להסביר את קיום
הבלילה המשונה הזו הנדבקת לעורי לעת בוקר בתקופה האחרונה.
אפילו השימוש ב'בוקר' אינו עומד במבחן המציאות מאחר ואין לי
ערובה לכך שאכן מדובר בבוקר.
הם כמובן בודקים אותי, זה ידוע לי, לעיתים אני לוכד אחד מהם
בעת מעשה, מפזר משהו, מורח משחה כלשהי, עוסק בדבר כזה או אחר.
אך בטרם המידע הוויזואלי הזה מתורגם למעשה, לתגובה מצידי, נעלם
הדבר משדה הראייה.

הייתה פעם אחת, עם זאת, כלומר- הייתה פעם אחת מיוחדת.
אני באותו זמן,למיטב זכרוני, הייתי אני. כלומר, בסבירות גבוהה
למדי, הייתי אני. למעשה, אם נעמיק חקר בעניין, מן ההכרח שאותו
אחד שהייתי באותה עת היה אני, הרי, מי עוד בעצם יכולתי להיות?
בכל אופן, לפתע באמצע שהייתי אני,
הגיח כך פתאום אחר. משמע, השפריץ לי אחד לתוך המסגרת. אחד אחר,
כלומר-  שאינו היה אני, אלא אחר.
הבטתי בו, באחר. והוא הביט בי, מנגד.
ללא שום צל של ספק, חשבתי אז, מדובר באחר. בוודאות שלא הייתה
גדולה ממנה, בתחושת בטן שאינה מטעה, הבטתי באותו אחד אחר -
וידעתי שאותו הוא - אינו אני. כלומר, אותו אחד שאינו אני - הוא
למעשה אחר.

ואז, קם ונעמד, האחר.

'זוהי שקית שוקו'. הוא ליטף את שקית השוקו, הניף אותה לנגדי
והניחה באחת על כף ידו.
'זוהי שקית שוקו', הוא אמר שוב, 'שקית ניילון המכילה - שוקו'.
הבטתי בשקית. הבטתי בשוקו.
האחר נשען כלפיי, התקדם מספר סנטימטרים לכיווני והיה כה קרוב
עד שיכולתי להריח את גלגלי העיניים שלו. תהיתי לאן הפרשה הזו
מתקדמת.
הבטתי בעיניו, לאחר מכן בשקית - ואז, שוב בעיניו.
כיווצתי שפתיים, דרכתי לשון, ומיד - באחת, נקשתי בה קלות
ושחררתי באיטיות ובבירור את אותה מילה שנאמרה רק לפני רגע:
"שוקו".

"בוקר טוב, פיסקו" אמר האחר בסיפוק רב, סימן במחברת איקס קטן
ויצא מהחדר.


נו באמת,
"פיסקו?"
סימנתי גם אני איקס קטן. נשארתי בחדר.