[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
יחפה

הייתה יושבת על הכביש לפנות ערב. שיערה זהב מאט, ולבושה סחבות
נקיות. הייתי מציע לה סיגריה, והיא הייתה לוקחת בחיוך שפוך
ומעשנת כזה בסוטול שלוו, כאילו היא נמצאת על שפת ים. אני אומר
לה אלה מכוניות פה, לא גלים. הייתה אומרת אותם רעשים הם
משמיעים. כמו גלים, גאות ושפל, עולים ויורדים. פתאום שקט
ופתאום באה מכונית, ואז ווושש... הגלים שוטפים את רגליה. זה
מצא חן בעיניי, כמו ילדה, אולי לא חכמה אבל לא נלחמת, זורמת,
מתמסטלת. עיניה, הם הראו הרבה אור ושלווה, כאילו השלווה והאור
תפסו את מקום השכל. אבל אני לא טיפשה, אמרה, שלא יחשבו. אז אני
כותב, היא לא הייתה טיפשה.
בת כמה? אולי עשרים וארבע או משהו. עדיין לא התגברה על הצבא.
היה קשה, היא אומרת.  אני רציתי רק לשכב כל היום במיטה, לעשות
מקלחות ואמבטיות, לרדת לים, לשתות הרבה אוזו. אבל לא נתנו לי,
כל הזמן מתזזים אותי, אין לי אוויר. בלשון הווה היא אמרה את
זה, כאילו זה עדיין חי בה. עכשיו הכול בסדר, מתוקה שלי, אמרתי.
מה היית רוצה לעשות ועוד לא עשית? גדלתי בכפר, אתה יודע, אמרה.
אני הייתי רוצה ללכת יחפה בשדה, עד היום אני חושבת על זה, שש
שנים. למה לא עשיתי, אני לא יודעת. כל-כך אהבתי את השדות, אין
לך מושג. זה היה כזה... פתוח. אני יודע, אמרתי, גם אני גדלתי
בכפר. אהבו אותי שם, אהבו אותך? הייתי בסדר, אמרתי. אותי אהבו,
אמרה, אבל היו מקניטים, למה הייתי נותנת. נותנת מה? לא הייתי
בטוח. את הגוף שלי... היא אמרה בחיוך עקום, ושאפה מהסיגריה. הם
עשו חיים משוגעים, אני אומר, מסתכל על גופה. היא פרצה בצחוק.
גם כמה אורגזמות נתנו לי, בין הרגליים שלי כמו חתלתולים קטנים.
אחר-כך באים כמו גברים עאלק מול החברים שלהם, איך דפקתי אותה,
ניערתי לה את כל המנוע... ילדים, אמרתי.
עד היום, אמרה, אני כמעט לא עושה כלום. קצת עובדת, הרבה מחפפת.
ניסו לקחת אותי ללמוד, אני לא יכולה להתרכז. אין לי בגרות. כל
האותיות הקטנות האלה, זה מחרפן אותי... ספרים כאלה משעממים.
ועוד כתבו אותם, מי כותב ספרי-לימוד? לא עדיף לשבת במרפסת
ולשתות אוזו?
יש שדה מאחורינו, אמרתי לה. (השדה הזה תקוע באמצע העיר, ליד
כביש סואן. מאחוריו יש הר גבוה, ופעם הוא היה פרדס. אני עצמי
גנבתי משם תפוחים. קודם היו עצים מלאים תפוחים אדומים. אחר-כך
רק עצים. אחר-כך עצים מתים. אחר-כך רק שרידים, ובסוף רק אדמה.
זה מה שנשאר.) רוצה ללכת יחפה? היא חייכה וקמה, כמעט בלי
מחשבה. ירדנו לשדה והיא הביטה על בית-האריזה הנטוש. עוד הייתה
שם רמפה שלא עבדה, ומבנה פרוץ כולו, עם טבעת מדורה מפויחת
באמצע על הבטון החשוף.
הייתי יושב על הרמפה הזו עם אפרת, אחת. אמרתי לה כשחלצה
נעליים. היא הייתה יפה, וכל הזמן תהיתי מה היא חושבת. היא
חייכה אליי חיוך מרחף ואמרתי לה - אהבתי אותה. החיוך השתנה
וגופה רעד קצת. היא הסתכלה על הרמפה. אתם עדיין יושבים שם,
אמרה. אני רואה אתכם. מה אנחנו עושים? שאלתי. אתה מעשן, אמרה.
מעשן ומשתוקק. היא בוהה בשדה. היא יודעת. יודעת מה, שאלתי. היא
הביטה בי - שאתה אוהב.    



ישבנו במרפסת שלי, האוויר קריר. טיפלתי ברגליים שלה. קצת יוד,
איזה פלסטר. היא פרשה אותן על הבלטות הרחבות ואני הבאתי יין
לבן, אין לי אוזו. היא חייכה, אמרתי לה שאני לא שותה.

זה הבוסתן, אמרתי לה. ידעתי שלא תבין. אני קורא למרפסת
"הבוסתן". פה אני שומע מוסיקה, קורא, כותב שירים. גם אני כותבת
שירים, היא אמרה. הדלקתי את הרדיו והיא הסתכלה עליי מרוחקת.
אכתוב עליך שיר, היא אמרה.



(ילדים, בשדות הולכים רק עם נעליים סגורות גבוהות, מחשש להכשת
נחשים.)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היי, אתה באמת
נראה הרבה יותר
גבוה מלמטה!

עץ כרות לחברו


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/10 22:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה