"פוף
זה נעלם-ומיד
מתחיל משהו
חדש."  

על הדשא, בחצר האחורית של הבית שלי, כלומר הבית של ההורים שלי,
אפשר היה לשכב על הגב, חצי בשמש חצי בצל, כל אחד ובחירתו (אני
תמיד הייתי מילדי הרגליים בשמש-עיניים בצל), וכך, על הגב, עם
עיניים מתפלאות, אפשר היה לתפוס עלה ממש ברגע קריעתו-השתחררותו
מהעץ. ואם התאמנת והתכוננת אפשר היה גם לעקוב אחר מעופו המתפרע
וחסר ההכוונה ממש מרגע בריחתו-מעידתו ועד עצירתו הפתאומית
והכמו מפתיעה, באדמה.
כשהיינו ילדים, אחי ואני, היינו לוקחים את העלים המיוחדים של
המכנף הגדול, שבקצה הדשא, וזורקים, הכי חזק שיכולנו, לשמיים;
פלופלור-פלופלור, אחד אחד, כמו חפצים ידי אדם, הם היו שטים
להם, לאט לאט ובתנועה אלגנטית, לאדמה.
אני לא זוכר שזרקנו ככה עלים של אף עץ אחר; כאילו לא היו
ראויים, ובכלל, רק לעלי המכנף היינו מחכים, על הגב בדשא,
מחכים, לצפות בהם ניתקים ויורדים בהוד ובהדר, אחד אחד, כמו
דבוקת צנחנים, במעוף אלגנטי, עד לנחיתה.
עשרים שנה אחר כך; לי כבר אין חצר, גם לא גינה, ולא דשא-לא
מכנף, ועדיין, יום יום אני מחכה לימי שמש כדי לשכב על הספה
שבגג עם רגליים בצל ופנים מחייכות אלי שמש. יום יום אני מחכה
לימי שמש כדי לחמוק מהרוטינה הקבועה; חיי הבוגרים, בם יום יום
אני לוקח את חיי ומעיף הכי חזק שאני מצליח לשמיים, ומחכה-מצפה
ומקווה לחוותם כחפץ יציר אדם ולא כסתם נפילה אקראית, חסרת
כיוון ושליטה, מן הרחם ועד לאדמה.