חובק אותה בוכה,
לוטף אותה סוערת,
והים בשתי עיניה,
מציף את החופים.
שעת לילה היא,
הרוח אינה יודעת רחמים,
מקציפה את הים,
מגביהה גלים,
אין לאן לברוח,
אין את מי להאשים.
אך באין אחר על הסיפון,
לא האומץ לי מצפן,
ורק הניסיון לי עוגן.
זקנתי.
ממש כמו הים,
זעוף.
נרגן.
ובצאת קצפו של הים,
יודע כי הבחירה אינה לי,
ועליי לקבל את הגזירה,
אם סוף פסוק היא,
או שמא רק סימן פיסוק.
ובסופו של ליל,
הים הזה, אשר בלע אותה
חיים,
פלט אותי לחוף,
שבור לרסיסים.
אך הרסיסים כולם,
ימצאו את מקומם,
ודאי לא בקרוב,
ויעברו בקרים רבים.
אותן מילים קשות,
אשר כתובות בלוח לב,
מגינות מפני תחושה אחת,
שתישאר גם לאחר שנים-
אשמה.
אשמה על מוות,
שבו חברו יחדיו,
הזקן אל הים,
ולקחו חיים,
חוקקים בלב זקן אשמת עולמים. |