נוסח ראשון
                    "אני מחפש את הפנים שהיו לי
                      בטרם נברא העולם."
                                               [ו.ב.ייטס]
ואני -

דווקא ככל שעברי גדל ומחריי מתמעטים
פוחת חלקו של הזיכרון בהווייתי
נוכח ערגת המסע ומשא הנפש
ומצלול התובנות
ועיצומיי עם עצמי
שמשקלם מתעצם והולך

ומה לי ולפנים שהיו לי בטרם

נוסח שני

אני עוצר לרגע, מפנה מבט
לאחור ורואה אותי נע בזמן המשתנה  
ככל שאני חולף בו ככל שהוא משנה פניו לכול -  

ואני שב והופך וצועד נכחי.
עכשיו - ממתי? - הזמן הוא אחר
רשות היחיד הוא, רשותי שלי
ופניי משתנים ככל שאני הולך בו
אל עבר פניי