אני עוד זוכרת את הריח שלך.
איך שהוא היה נשאר על הכרית עד שאני מגיעה הביתה, אחרי שישנת
עליה.
כל החדר קיבל את הריח שלך,
היום אני זוכרת את הריח שלך.

לא ישנה כבר שבוע שלם, אני עוצמת את העיניים ומבלי להתבלבל,
מריצה סרט זוכה אוסקר בתוך הראש, פעם אחרי פעם, אין כפתור
"עצור" ואי אפשר להוציא את הדיסק.
אתה שחקן טוב, ממש טוב, הכל נראה אמיתי, החיוך, הדמעות,
והמילים אוי אלוהים המילים.
כתיבה אלוהית, כל אישה תרגיש נאהבת רק מהמבט והמילים.
כל אישה תרגיש את אותו זרם חם בגוף מנגיעה אחת קטנה, שניה
בדיוק אורכה, סרט מדויק, מושלם- מה נשים רוצות? את זה.

כשאני פותחת את העיניים, אני במקום אחר, חשוך יותר, בודד יותר,
אמיתי יותר.
הרוכסן נרכס החולצה נלבשה, הסתכלת מבט אחרון- זו רק סצנה, אני
יודעת את זה, למה אני מתכחשת- חייכת הסתובבת והלכת.
ככה פתאום, מאז אני רק זוכרת, רק מדמיינת.
מחכה שהפרטים ישכחו לאט לאט והסרט יהרס.

האמנתי להכל, לכל מילה לכל מבט לכל נגיעה.
וידעתי בפנים ידעתי שהכל רק משחק, שעוד כמה סצנות והכל נגמר,
כמה הקרנות וזה יישכח, אבל האמנתי.
כן, האמנתי,
כן, נפגעתי,
כן, חייכתי.
המשחק נגמר הסרט צולם.
ההקרנות התחילו.
הבעיה היחידה היא שרק אני רואה את אותו הסרט כל שניה ושניה,
כל עצימת עין.
הסרט נועד לכבודי, איזה כבוד!
מוותרת.
תעזור לי?