אהוב יקר,

זהו המכתב שלעולם לא תקרא.
מבטיחה אני לך, במכתב זה, שזו הפעם האחרונה שאני אחשוב עליך.
אני משחררת אותך לחופשי, אני משחררת את עצמי משרשראות הברזל
שקשרת סביבי.
אחרי המכתב הזה, אהיה שוב חופשיה, אוכל לפרוש את כנפי מחדש
ולעוף הכי גבוה שרק אפשר.
אני-חוזרת-לעצמי!

המכתב הזה הוא רגשותיי האמיתיים כלפייך, מה שתמיד רציתי לומר,
אך משהו עצר אותי מלדבר.

האמת היא, אהוב יקר, שאחרי הכל אין ביודעי מה הם רגשותיי
כלפייך ומה ברגע זה אני מרגישה.
קראתי לזה אהבה.
אל האם זהו באמת הרגש?
אומר לך את האמת איני יודעת כיצד אישה מאוהבת מרגישה, מעולם לא
הרגשתי דבר בעבר.
הדבר היחידי שאני בוודאות יודעת מכל הסיפור המוכר של שנינו הוא
שנתתי לך להיכנס אל תוך הנפש שלי, הורדתי מחסומים, בשבילך
שברתי את החומה.
ומשהו כזה, אהוב, לא עשיתי אף-פעם.
למה דווקא אתה? לזה אין לי תשובה, דווקא אתה, מושא כאבי, בך
בטחתי מכולם.

כשזה נגמר, לא כמו הפעמים שהיו בעבר, ידעתי שזה הסוף באמת,
קיוויתי לבכות מהכאב, לא להתאכזב.

אמרת לי שאתה אדם רע, שאתה לא רוצה לפגוע, שאני יותר מידי
חשובה.
אדם רע? כבר אמרתי לך ימים עברו, כי אדם טוב אתה,
מודה- עשית דברים שאולי אין לסלוח עליהם, כמו כל אדם אחר.
פגעתי בחברים שלך, כמו כל אדם אחר.
אך תן לי לומר דבר מה, לאדם רע אין מצפון וזה, רעי, דבר שיש לך
בשפע.
אדם שרע מיסודו לא היה בוכה עלי, רק בגלל שחשב שהוא הכאיב.

מכר מן העבר, רק שתדע למרות הפגיעה הטרייה שהשארת, אני רוצה
לאחל לך רק טוב.
אני מאחלת לך שתמצא אישה שתצליח לעשות את מה שאני לא הצלחתי
כנראה, אחת שתגרום לך להבין מי אתה ומה אתה באמת שווה, וכמה,
שלמרות הכל ואחרי הכל, אתה אדם עם נפש טובה.

תהיה מאושר, כי אני יודעת שאני אהיה, היה לי טוב, באמת, אבל
העתיד יהיה לי טוב יותר.
מצאתי נפש אחרת שגורמת לי לחייך, אך אתה עוד נשארת בפנים.
עמוק בפנים, שרטת בי שריטה שתשאיר צלקת משמעותית בתוכי.
אך בסופו של דבר אתה רק עוד אבן דרך באותו שביל שנסלל כבר כמעט
18 שנה.
הצטרפת לזכונותיי לטובים ולפחות.
היווית עוד פרק בחיי שאת הסוף כבר אפשר לכתוב.

עוד מרגישה ומכבדת,
זוכרת ונוצרת
אותך ורק אותך יותר מכולם.
אתה, עוד אבן דרך שחורה ורודה.