זה סיפור על משה.
חשוב לציין כבר בשלב הזה שזה משה במלרע, כלומר עם דגש על ה'שה'
ולא על ה'מו'.
אתם מבחינתכם יכולים לקרוא לו משה במלעיל, אבל את רובכם אני
מכיר באופן אישי, מה שאומר שאני יודע איפה אתם גרים.

משה היה רווק, בן 42, טיפוס קצת ביישן. מבנה גופו הרזה, קו
השיער שנסג עד לאחורי פדחתו והקנה לו מראה של דוד ישראלי
טיפוסי, משקפי הראייה המיושנים עם העדשות העבות והחזות הכללית
של עובד ארכיון בערוץ הראשון- כל אלו תאמו את אופיו ואורך חייו
השגרתי.
משה היה קם כל בוקר בשעה 7, ב-7:30 כבר היה במכולת השכונתית
בשביל לקנות גביע של 'גיל' וטורטית, אותה הוא שמר לשעה 12.
בחמישה ל-8 הוא ירד מהאוטובוס ונכנס לבניין רשות מנהל הכבלים,
שם עבד.
משה היה מסור לעבודתו ומעולם לא החסיר יום עבודה או יצא לפני
הזמן. כל שנה בספטמבר היה נוסע לסופשבוע אחד במלון דפנה
שבטבריה, שם היה נהנה מהאוכל הטעים של חדר האוכל, משתיים או
שלוש הרצאת מרתקות בחדר ההרצאות ומתה ועוגיות שהוגשו בלובי
אחה"צ.
התפקיד של משה ברשות למנהל הכבלים היה חשוב וכלל, בין היתר,
תיוק טפסים, ניהול אסמכתאות ורישום זכיינים, שאת כל אלו הוא
עשה במסירות ביושבו במשרד מרתפי לצלילי רשת ב' הבוקעים
מטרנזיסטור ישן, אשר לידו הייתה מונחת הטורטית, עד השעה 12
כאמור, אז הוא היה אוכל אותה בהנאה.
יום אחד, היה זה יום שלישי בחודש מרץ, התעורר משה כבכל יום
מבלי להיות מודע כלל לגורליות של אותו יום.
הוא התלבש, צחצח שיניים, עבר במכולת ועלה לאוטובוס לעבודה.
אחרי 10 דקות של נסיעה עצר לפתע האוטובוס, כאשר לפניו עומדת
שיירת מכוניות ארוכה. הנוסעים באוטובוס חיכו בסבלנות מספר דקות
ואז החלו להציץ מבעד לחלונות כדי לבדוק מה פשר העיכוב. לאט לאט
החלו הנוסעים לדבר אחד עם השני ולהעלות השערות, בחור צעיר אחד
שעמד במעבר אמר שכנראה הייתה תאונה, גבר מבוגר אמר בוודאות לא
מבוססת שזה בטוח מחסום משטרתי בגלל התראות בטחוניות ואשה אחת
עם שיער מתולתל שלבשה בגדים רחבים שהקנו לה חזות של מורה לדרמה
בתיכון אמרה בחצי חיוך שאולי הגיעו חייזרים, מה שהעלה חיוכי
נימוס מצד הנוסעים האחרים ומבטי ניכור מצד שתי ילדות חיוורות
בנות 16 שלבשו בגדים גותיים והיו מאופרות בכבדות.
משה היה קצת מבולבל והביט בשקט על ההתרחשויות סביבו.
אחרי כמעט 20 דקות של ספקולציות נכנס שוטר במדים לאוטובוס ואמר
שיש חפץ חשוד בהמשך הרחוב, הוא אמר שזה עלול להמשך עוד זמן מה
וביקש מהנוסעים הסקרנים להתאזר בסבלנות. משה הביט בשעונו והבין
שהוא כבר באיחור לעבודה.
באותה שעה נכנסה צביה, אחת הפקידות למשרדו של משה והניחה על
שולחנו טופס 919. הטופס שהיה אמור להגיע למשה שבוע לפני כן
והתעכב בתוך ערימת הניירות שליד הפקס של צביה הוא טופס זכיינות
מספרית, או בשפה קצת פחות בירוקרטית - טופס מחדש שיוך של ערוץ
מסויים למספר שלו בממיר (לתקופה של 5 השנים הבאות).
דף הנייר הזה לא היה פחות או יותר חשוב משאר הניירות והטפסים
שהיו מונחים למשה על השולחן, משה היה מטפל במסמכים מהסוג הזה
על בסיס יומי.
בצד השני של העיר האוטובוס כבר היה ריק, אחרי 40 דקות של המתנה
פקעה סבלנותם של הנוסעים והם ירדו מהאוטובוס והחלו מפלסים דרכם
בין שיירת המכוניות התקועה שהשתרכה לפני ומאחורי האוטובוס, משה
ראה שכולם יורדים וירד גם הוא. מכיוון שהכיר את את החלק הזה של
העיר רק דרך שמשת האוטובוס שלוקח אותו כל בוקר לעבודה, הוא לא
ממש ידע מה לעשות ותחושת הבלבול שחש קודם לכן הלכה וגברה.
הוא התחיל ללכת בין הרחובות הצדדיים וגילה שכולם פקוקים
ועמוסים במכוניות מצפצפות ונהגים עצבניים. כשהגיע סופסוף לרחוב
ראשי שהתנועה בו זרמה- החל לחפש תחנת אוטובוס עם קו שנוסע
לכיוון העבודה שלו. משה כבר היה לחוץ מאוד, הוא היה מתוח
ומבוהל כילד אבוד והיה ביישן מדי בשביל לבקש ממישהו עזרה. אחרי
כמעט שעה של הליכה מבולבלת הוא עלה לבסוף על אוטובוס רק בשביל
לגלות אחרי 8 תחנות שזה קו שנוסע בכיוון ההפוך.
משה נכנס למשרדו ברבע ל- 12 בצהריים. הגיל כבר התקלקל לו בשקית
הניילון והוא זרק אותו לפח שמתחת לשולחן ביחד עם הטורטית ששכח
בכלל מקיומה, הוא לקח כוס פלסטיק ממתקן המים, מילא אותה
והתיישב לשולחנו. אחרי שתי לגימות הוא החל להזיז את הניירת שעל
שולחנו תוך עלעול מהיר בכל אחד מהטפסים וחישוב של כמות העבודה
שיש לו בהתחשב בשעות שהתבזבזו לו בבוקר הסוער שעבר עליו.
הוא החל לעבוד במרץ, לתקן סעיפים, לתייק ולוודא הסמכתאות,
להשוות נתונים ולתאם חשבוניות מול מספרי סימוכין.
בשעה 15:30 הוא עבר על הטופס שצביה הניחה לו על השולחן בבוקר,
הוא חתם עליו, פיקסס והמשיך בעבודתו.
בשעה 18:00 הוא סיים והיה די שבע רצון על כך שהספיק הכל, אולם
הלחץ מהבוקר עדיין לא הרפה והוא היה טרוד במחשבות על כל
שהתרחש. הוא סגר את המחשב, כיבה את האור ויצא לדרכו חזרה
הביתה.
הטופס שצביה הניחה לו על השולחן היה כאמור טופס 919, ואותו
טופס ספציפי היה משוייך הפעם לערוץ 10 והיווה אישור רשמי לכך
שהמספר 10 בממיר הכבלים יישאר משוייך אל הערוץ ל 5 שנים
הקרובות. חשיבותו של הטופס הייתה כאמור גדולה ומשה היה רגוע
שהספיק לשים עליו את החותמת הסופית ולפקסס למשרד רישום
הערוצים. מה שמשה לא ידע הוא שהמועד האחרון לאישור ושליחת
הטופס היה באותו יום בשעה 12:00 בצהריים, שלוש וחצי שעות לפני
שהוא פיקסס אותו.
כבר אחרי הצהריים של אותו יום איבד ערוץ 10 רשמית את הבלעדיות
על המספר 10 בממיר, הראשונים ששמו לב לכך היו הטכנאים של ערוץ
הולמרק שמרוב שעמום בחדר הבקרה בהו במסך המחשב שהציג את בסיס
הנתונים של רשות מנהל הכבלים ודיווחו על כך למשרדי הערוץ.
מנהלי הולמרק לא השתהו ומיד הגישו טופס לשינוי מספר ערוץ,
למספר 10.
עוד באותו ערב ישבו מאות אלפי צופים מול הטלוויזיה לצפות
בתוכניות האהובות עליהם וכשהקישו 10 בשלט הופיעו לחרדתם על
המסך חזיונות זוועה משמימים של סדרות דרמה מרדימות, דיאלוגים
דביקים ועלילות מונוטוניות שכמעט תמיד כללו ילדים וסוסים, או
משפחה חד הורית שמתמודדת עם קשיי היום יום, או דולפין.
צופי ערוץ 10 האומללים מצאו עצמם בוהים מול המקלטים, נכנסים
עמוק יותר ויותר למצב קטטוני, אלו שכן הצליחו לנער עצמם
מהקפאון הרימו מיד טלפון נזעם למרכזיית הכבלים שהחלה להראות
סימני קריסה תחת העומס הגובר שיחות הטלפון.
באותה שעה ישב משה בביתו וצפה בקונצרט בערוץ Muzik, הוא לא
הצליח להפסיק לחשוב על כל מה שעבר עליו באותו יום, החרדה שהוא
חש כשהתהלך בין הרחובות הלא מוכרים עדיין פיעפעה, הוא הכין
לעצמו קנקן תה גדול ופתח חבילת בסקוויטים שקנה במכולת שבוע
קודם לכן.
שיחות טלפון בהולות החלו להתנהל בין צמרת הנהלת הערוצים והנהלת
רשות מנהל הכבלים, פאניקה החלה להסתמן.
בהנהלת ערוץ 10 ידעו שהם חייבים מבחינה חוזית עם המפרסמים שלהם
להמשיך לשדר וחיפשו פתרון בהול לבעיה, גם אם הוא זמני עד בירור
העניין. בעקבות ההסטריה ושיחות הטלפון הנסערות הוחלט שבינתיים
ערוץ 10 ישודר במספר 934 בממיר, שהוא במקור ערוץ המדיטציה.
הנהלת ערוץ המדיטציה היו באותו זמן בשבוע ויפאסנה וצייד קינואה
ולא היה אף אחד במשרדים שישים לב לטעות, ספק מחטף, שנעשה מתוך
לחץ ע"י רשות הכבלים.
התחלופה הזמנית הזו רק החמירה את המצב, המדינה החלה להתמלא
בדיווחים על צופים שעסקו במדיטציה וריחפו באוויר וברגע שעל
המסך התחלפה התמונה לפרומו של דודו טופז, הם התעוררו מהטראנס
שהיו שרויים בו ונפלו מגובה של 4.5 מטר באוויר.
בשעה 5:00 בבוקר משה התחיל להרגיש את העייפות מנקרת בו, הוא קם
מהספה, כיבה את הטלוויזיה, הניח את הכוס וקנקן התה הריק בכיור
המטבח ונכנס למיטה, בשעה 5:30 הוא נרדם.
בשלב זה מרכזיית הכבלים קרסה לחלוטין, בתי החולים החלו להתמלא
בצופים מסכנים, חלקם לובשים שרוולים וסנדלים תנכיות- אוחזים
בכאב באיברים שבורים וחלקם במצב של הלם, מהלכים במסדרונות בית
החולים וממלמלים- "אתה סייח אמיץ ברק, אתה יכול לדלג מעל השוחה
הזו, תעשה את זה בשביל טים, אתה כל מה שנותר לילד הזה אחרי
התאונה ההיא עם הדולפין..."
ב- 10:00 בבוקר שלמחרת, שולחנו של נציב תלונות הציבור ברשות
למינהל הכבלים כבר היה מוצף במסמכי תביעה, חלקם אזרחיים, חלקם
מיוצגים ע"י עורכי דין. ב- 12:00 בצהריים החלו להגיע המסמכים
המשפטיים מצד המפרסמים. מסתבר שהמעבר לערוץ 934, גם כפתרון
זמני, מאוד לא מצא חן בעיניהם, הם טענו להפרת חוזה והקפיאו את
תקציב הפרסום והמדיה שלהן עד להודעה החדשה.
האקט החד הזה הוציא לחלוטין את השוק הכלכלי הישראלי מאיזון,
יועצים פיננסיים וכלכלנים משפטיים רחשו בבהלה, מבזקי חדשות
התפרצו לשידור ובשעה 16:00 אחה"צ הבורסה הישראלית קרסה באופן
רשמי.
מרכזיית מד"א החלה לקבל עוד ועוד דיווחים וקריאות בעקבות מקרי
התאבדויות, גברים בשנות ה- 40 וה- 50 לחייהם קפצו מגגות
בניינים בכל רחבי הארץ, אנשים שאיבדו את כל ממונם וחסכונותיהם
בעקבות נפילת הבורסה החליטו לשים קץ לחייהם, אחרים חטפו התקף
לב כששמעו חדשות.
בצמרת הממשל, שהייתה גם היא מורכבת מגברים בתווך גילאים הזה
שהשקיעו בבורסה, התחולל כאוס גדול. חברי כנסת, שרים, מפקדים
וגנרלים עזבו בבהלה את לשכותיהם ע"מ לטפל במשבר הפרטי שלהם.
החגיגות והריקודים של תושבי איראן על גגות בתיהם לנוכח
ההתפתחויות בישראל הוסלמו תוך מספר שעות להבנת ההזדמנות שנפלה
בחלקם, חיל האוויר האיראני וחיל הרגלים הסורי כבר החלו לתאם
עמדות ולהניע כוחות לכיוון הגבול. החיילים המסכנים שתצפתו על
שהתרחש ניסו לצור קשר על מפקדיהם אך אלו כיבו את הסלולרי שלהם
ונעלמו לתוך הבעיות הכלכליות שבהן היו שקועים.
חיפה הייתה הראשונה שהופצצה מהאוויר, המטוסים האיראנים חדרו
ללא כל התנגדות למרחב האווירי של ישראל והחלו להטיל פצצות,
מחיפה דרומה. תשתיות המים והחשמל הושבתו לחלוטין, אזרחים נסגרו
במקלטים, המדינה החלה לבעור.
משה התעורר בעשר בערב, השעון המעורר שהיה אמור להעיר אותו שעות
קודם לכן לא עבד בגלל הפסקת החשמל, הוא קם מהמיטה בקפיצה
בהולה, שעון היד שלו הורה על השעה עשר והוא היה בטוח שמדובר
בבוקר, הוא התלבש בחופזה בבגדים של יום קודם שהיו מונחים ליד
מיטתו, מילמל לעצמו "אני לא מאמין שזה שוב קורה לי" ויצא מהר
מהבית.
כשיצא מפתח הבניין חשכו עייניו, הוא קפא במקומו לנוכח הבניינים
ההרוסים שמסביבו, האש שאחזה בכמה רכבים, העשן שהיתמר מעל הרחוב
שלו, ההרס והחורבן שהקיף אותו, עיניו נפערו, נשימתו נעתקה והוא
לא הצליח להזיז שריר בגופו.
באופן די תמוה, הדבר האחרו שעבר בראשו חלקיק שנייה לפני שנרמס
ע"י טנק סורי היה הטורטית שזרק בטעות יום קודם עם גביע הגיל
שהחמיץ.