כאשר אתה חי באווירה כפרית,  ובמיוחד בקיבוץ, אוזנך מורגלת
במגוון צלילים, ופרץ ריחות כובש אותך.  בימי החורף אוזנך כרויה
לקול הגשם הניתך על עלי הבננות הרחבים, ששתלת בסמוך לחלונך.
המרזב, המזיל טיפות כמטרונום בלרגו, מהפנט משהו, או לחילופין
טורד שנתך.
ריח פריחת ההדרים משכר את חושייך, כך גם פרחי היסמין
והנרקיסים. המיית התנים העולה מרחוק, קרקור הצפרדעים, קריאת
הטווסים ונביחות הכלבים, מרתקים אותך. ריח האדמה, המתלחלחת
בעונג בעודה נענית לחיזור הממטרות המחוללות, מרחיב נחיריך,
ואפילו על ריחות טיגון הדגים העולה מחדר האוכל,  ריחות הרפת
והלול, ההולמים בך עם כל משב רוח רענן, לא תוותר. המכלול הופך
להיות חלק מהווייתך, חלק מנוף חייך המוכר, השזור בכל נים
מנימייך.
ולעת ערב, כאשר מנועי המזגנים דוממים,  והמולת החיים מתכנסת
לשקט המעצים צלילים וריחות, אתה מזהה שכונה -  רגע לפני שהיא
מזדקנת. משהו חסר בהרמונית הצלילים האהובה עליך.

עונה רודפת עונה ואתה מתקשה לבודד את החלק החסר, את הצליל האחד
והיחיד, שברור לך שהיה קיים, אך  נדם עם השנים.

וכך, באחד מערבי שבת, לקראת חצות, כאשר אתה שומע לפתע את
הקולות, אתה מיד מבין:
זה בעצם מה שחסר לך מזה זמן -
בכיו של תינוק, שניעור משנתו.

עם הישמע הצלילים המתוקים, הענוגים, השכונה נעטפת  בזמן של
אהבה גדולה . השבילים מתהדרים בנשים וגברים צעירים, מערסלים
בחיקם עוללים רכים. סבים וסבות  מהלכים בגוו זקוף, גאים,
מחויכים, דוחפים עגלות, מזמזמים שיר ערש, וכל כולם אומרים אושר
גדול.

זמנים חדשים, זמירות חדשות -  החיים בהתהוותם.