מגלה פתאום מי אני באמת.
אדם שמסוגל להרוס דברים נפלאים. אדם שמסוגל לשים לעצמו רגל
איפה שהכי כואב.
אני לא יכולה להסביר, כי אני לא מבינה בעצמי.
ואני לא יודעת איך להתנצל.

מה שכן, כל השנים טענתי שאני לא מבינה בחורות שמאכילות גברים
סרטים על דברים שהן יודעות שאין שום אופציה שזה ייגמר בטוב.
אז אני עוד בחורה פסיכית after all..
כמה שאני מבינה, אוהבת, מתחשבת - ככה אני מפילה פצצות!

אף פעם לא תיארתי לעצמי שאעשה משהו כ"כ לא מתחשב! כי זה הדבר
האחרון שאתה היית זקוק לו בחיים שלך!
אבל הנה...

כנראה שככל שהבחורה יותר קרובה, מכירה, מבינה.. ככה יש לה יותר
את היכולת או הכוח לעשות את הנזק הכי גדול.

יכול להיות שאני מגזימה, יכול להיות שלא...
אין לי נסיון במצבים כאלה, מה שתמיד תקף לגבינו...
כאילו טריטוריה שעדיין לא נכבשה.. לפחות מבחינתנו.
ואולי זה לגיטימי לעשות טעות, לנסות את הגבולות - כמו שאמרת.
השאלה אם נצליח לנער את עצמינו, ולחזור לעמידת המוצא...

כרגע מרגישה כאילו כל זה היה מגדל קלפים, ואני הגעתי עם רובה
ציד ויריתי בדיוק בקלף שבאמצע, בשורת הבסיס.


השפלה, גועל, כעס, הלם, צער... אבל הכי הרבה כמיהה לרגע הגורלי
ההוא, כשהחלטתי לפנות ימינה במקום להמשיך ישר...

אבל אני מניחה שכמו בכל דבר בחיים - את הנעשה אין להשיב.
אז אני אתחבא בשקט (כמה שאצליח) עד שהשמיים יתבהרו.
ובזמן שאני כאן, מכווצת קטן קטן..
אחרי שעשיתי את הטעות המטופשת אך הפרוידיאנית עם ההודעה...


אני לוחשת...


לוחשת ממש ממש בעדינות...


אם תעצור את הנשימה, ותעצור את המחשבות המתרוצצות - אולי תשמע
אותי...


לוחשת רק לך...


שגם אם השמיים לעולם לא יתבהרו...
וגם אם לעולם אשאר מכווצת מתחת לשולחן...


אני תמיד אוהב אותך, כחלק קטן מנשמתי... כאחד מהאנשים המעטים
שבאמת מיוחדים בחיי...
כחבר אמיתי...



ותמיד אצטער...



על הפנייה ההיא ימינה...