אני אוהבת לראות את הים. מהטיילת. להריח את הגלים המלוחים.
אפילו את ריח הביצה הסרוחה שנודף ממנו לעיתים. אפילו אותו אני
אוהבת. אני אוהבת לתפוס לי ספסל ולבהות ושקר לי או חם נורא
ולהזיע. לחיות מול הים על ספסל בטיילת לכעוס על העולם. אני
אוהבת לצלם במוחי. ילד רץ אחרי כלב. אישה צעירה רצה אחריו. איש
גבוה ארוך וגמיש עוטף את כולם. לחיות מול הים חיי אחרים. לחייך
לעצמי. להרגיש משוגעת. או אפילו קצת נורמלית. עם עצמי ועם
מישהו שזמן רב מפריע לי למחוק את זכרוני --- חוללתי סלעים קשים
וכואבים לחול דק דק. מן חול שכזה שנשאר  גם אחרי 100 מקלחות,
אחרי 25 סיבובי קירצופים בכל איזור גוף מוגדר (שהגדרתי אני
והגדרנו אנחנו). חול שמדיף ריח נעים וחמוץ של זיעה, טעם של
לפני בכי, מגרה את האיזור המוגדר מתחת ללשון, גורם למצמוצים
מואצים. הייתי סלע קשה וחזק (או לפחות הסלע שהייתי החשיב עצמו
לכזה). היום כמעט ואינני קיימת. בוא נהיה מדוייקים. בוא נוותר
על המטאפורות לרגע. אני רוצה לשכח אותך. הרבה פעמים הייתי
מעדיפה שלעולם לא נפגשנו. שהשנים היו נמחקות. הייתי מוסרת אותן
למישהו אחר. לזה שמת מוקדם מדי. הייתי אפילו מוותרת עליהן
בשביל אף אחד, שיתבזבזו ככה לעולם. אם נחזור למטאפורות, לפני
שהפכנו לחול דק דק לא הבדילו ביננו. נוזל דביק וחם עבר והתקשה
והתקרש בין החללים הקטנים (והגדולים) שלנו. לא אהבתי את זה אני
לא אוהבת את זה. שיגמר. אם להיות כנה לחלוטין (ואחר כך לתת
לחרטות לזרום) יש לי לפעמים עסקאות ביני לבין עצמי ובהן אני
מוכנה להקריב שנים מחיי ורק שנוכל להתאהב שוב. זה מספיק. אני
אוהבת את הים. את הזיהום התל אביבי, את האופניים שלי מחכות לי
על הגרנוליט של צ'יץ'. אולי פעם הבאה אקשור אותן ואקפוץ.