מנשק אותך בבוקר, ויוצא
השמש מסנוורת
הדרך הלוך נראית יותר פשוטה
מהדרך חזרה
אני מקשיב לרדיו
את בוודאי, מסתדרת לפני שאת יוצאת
על הכביש, יש המון כמוני
כאלו שמנסים לבנות לעצמם את החלום
לפני שהם ייתנפצו לרסיסים
אני זוכר איך פעם
חלמנו, שנצליח לעבור את השער
לפני שיבואו השומרים
ויסגרו את האזור
עם הזמן הבנו
אי אפשר להגשים מציאות
שמתחלקת לנו מהידיים
נשלים עם מה שיש
ואחר כך נצא לרקוד
מביט מהשמשה
יש אנשים שחיים, בלי לדעת
מה הם מתכוונים
אנחנו שרפנו אלפי קילומטרים
את בוודאי, יושבת בשולחן שלך
שהדברים באים והולכים,
אין זמן לחפש את הפנייה
זו שלקחה אותנו רחוק,
ולא מצאנו דרך חזרה
אני מתעורר כל בוקר עם אותה התחושה
היה שם חלום, אם הייתי הולך איתו
לאן הוא היה לוקח אותי?
אני זוכר את הכרזות שקראנו,
כאשר חיפשנו השראה
אני זוכר את המלחמות שנלחמנו
כי האמנו, שאנחנו יכולים להיות גיבורים
היה שם חלום, את זוכרת?
ועם הזמן הוא התפוגג
כי המציאות החליקה לנו מהידיים
בערב כשנחזור הביתה, נקבל אותה בזרועות פתוחות
נשכח איך היא זרקה אותנו אל השורות האחרונות
אני מביט באנשים, שנכנסים אל אותו מקום, אליו אני נכנס
מה הם שונים ממני? במה אני טוב מהם?
גם הם טעו בוודאי בפנייה, גם הם לא חושבים על זה כל הזמן
כמוני, בגיל 16 הם ידעו מה הם רוצים להיות
יותר טוב, מאשר הם יודעים בגיל 30
אני יוצא מהרכב, נכנס יחד איתם
הייתי רוצה להאמין שיש עוד זמן, לחזור אל אותה פנייה
תבואי איתי, אולי עוד נספיק, אם נמהר
לעבור את השער, לפני שהשומרים יסגרו עלינו