[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אם אנדי היה דוחף את הארון שלו קצת ימינה הייתה מתגלה שם דלת
לבנה שמובילה לחדר סודי. כשאנדי בבית הוא מבלה שם את רוב זמנו,
לא עושה משהו מיוחד, בדרך כלל סתם מפרק קופסת נובלס בשעה בערך,
מסריח את כל החדר הקטן בלי החלונות ורואה שידורים חוזרים של
כדורגל או CSI בטלוויזיה. את הגיטרה הוא כבר זנח, ספרים לא
מעניינים אותו, הוא יושב ושואב רעיונות וטכניקות וטקטיקות
מטורפות או לא, ובסוף ממיין הכל ומסדר את זה בתוך אלף המגירות
שעל הקירות. פעם מישהי נכנסה לשם וכשהוא מצא אותה בפנים היא
נתנה לו שתי סטירות ולא דיברה איתו יותר בחיים. הוא לא האשים
אותה, הוא פשוט כעס על עצמו שהוא לא החזיר את הארון למקום. זה
לא מנע ממנו להפיץ כמה שהיא זונה וכמה שהיא משקרת, וגם כשהיא
התקשרה אליו בוכה וצרחה עליו שאיך הוא מעיז בכלל להוציא אותה
לא בסדר מכל הסיפור הוא אמר שהוא לא מבין על מה היא מדברת. הוא
כזה, בסך הכל, אנדי. באיזה שהוא מקום הוא יודע שהוא קצת דפוק,
אבל כל עוד התדמית שלו נשארת יבשה הוא לא מפסיק, וזה גורם לו
להרגיש טוב עם עצמו.

הוא ראה באיזה יום סרט מתח כזה, מהגרועים ששמים בטלוויזיה, על
מקרה רצח באיזה קולג' שמגיע בלש וחוקר את הפרשה ועובד עם עד
אחד שכביכול חטף טראומה מכל הסיפור, ובסוף מגלים שהוא שיקר
לכולם והוא הרוצח. הוא תמיד צוחק על כמה שזה היה יכול להיות
פשוט לרוצח, להסתיר את זה, וכמה שזה לא קשה לעשות את עצמך
בעולם הזה. והוא אומר את זה מתוך ניסיון של שנים, ואף אחד לא
מבין מאיפה זה מגיע בכלל, ומי לעזאזל עושה חדר סודי עם מגירות
על מגירות של שקרים ותירוצים ממויינים במיוחד לכל אירוע ומקרה,
שלא יתקע. הוא מחייך חצי חיוך מטורף כששואלים אותו והוא לא
עונה, רק מחייך כזה, וכולם אוכלים את עצמם על איך הם לעזאזל
האמינו לו.

פעם כשהיו לו חברים טובים, היו פעמים שהם תהו לעצמם אם הוא לא
ממציא את זה. כי היא מכחישה, אבל ממש מכחישה, אבל אנדי יודע
להגן על עצמו כל כך טוב, וכל פעם שמישהו דיבר איתה על זה מרוב
עצבים וייאוש הסתבכו לה המילים, ואנדי תמיד נשאר כזה רגוע
וכריזמטי. אז הם עזבו את זה והמשיכו הלאה, היא תמיד נשארה
הזונה והשקרנית ולאף אחד לא היה אכפת, חוץ ממנה. בסך הכל היה
להם כיף איתו כי הוא כזה עם ראש על הכתפיים והולך לו עם בנות,
לפעמים קראו לו גורו מרוב שהולך לו עם בנות. אבל בסוף היום אף
אחד לא ידע שבמקום לזיין הוא יושב בחדר הקטן וגומר על הכיסא
המתגלגל מול סרט גרוע שהשכיר. ואת כל החדר הוא בנה בכסף של
ההורים בכלל, אמר שהוא רוצה אולפן הקלטות מגניב ולעשות מזה
מקצוע, אבל הכל הלך על אלף המגירות והדיו למדפסת ואף אחד אפילו
לא ניחש.

אנדי לא ידע שיום אחד יגלו את הדלת הזאת ואת כל החדר הזה שהוא
בנה והקים במשך השנים המשמעותיות ביותר בחייו, ושכל העולם שהוא
המציא והתדמית שהוא בדה יעלמו בבת אחת. רק כי אמת אחת פשוטה
ופרט שהתפספס ניפצו לו בועה שלמה של שקרים שעליהם הוא ביסס את
כל החיים שלו. אז פעם היו לו חברים והיום הוא נשאר לבד והוא
עדיין לא מבין שבאיזה שהוא מקום, יש לו פאקינג בעיה
פסיכולוגית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המוזה נחתה
עליי...

וזה נורא כואב


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/2/10 22:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעם פרידמן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה