הוא עומד ומספר כמה קשה לבנות מערכת יחסים,
וכמה קל להרוס.
ועם חיוך ממזרי אומר כמה אוהב את אשתו גם אחרי 40 שנה.
והעיניים שלי מתמלאות דמעות על חסרונך.
כן אתה,
אותו אחד שלא נמצא כאן עכשיו.
אותו האחד שהיה מאוהב,
אותו האחד ששבר את הלב,
אותו האחד בגללו זה כואב.
זה שהשאיר אותי לגמרי לבד,
בלי להגיד לפני שהוא עוזב.

ואני עומדת אילמת מולו,
והראש מאיים להתפוצץ ממחשבות.
ואני רק מדמיינת כמה הייתי רוצה לתת,
כמה הייתי מוכנה להשקיע,
אם הייתי יודעת שהוא מגיע.
רק בשביל הביטחון הזה שיש מישהו לידך,
שהוא הולך להישאר שם ולא לעזוב, לפחות לא בקרוב...

ניסיתי ללכת למקום המאושר שלי,
והוא אמר לי שעיניי מכילות את סבל העם היהודי כולו.
וזה מה שקורה כשאני מאושרת.
אז איך אני נראית כשאני שבורה?
כשאין יותר כח להמשיך?
כשכבר לא מרגישה צעירה?
לא מרגישה בת 20,
לא נשארה יותר שמחת חיים,
רק עייפות נצחית נוחתת על כתפיי,
ואני כאן, ושם, ובעצם לבד,
אפילו בלעדיי...