אבל אני הנחתי לרגע. הנחתי לרגשות להתפרץ ולזעם לרתוח. הנחתי
לרוח לפרוע את שיערותיי, לקיץ לסדוק את שפתיי ולחורף לכלות את
כוחותיי. הנחתי לגעגועים לגווע. הנחתי לשקט, לרעש, לחלומות
ולסיוטים. הנחתי לתקתוקי השעון במקצבם. הנחתי לשמש לשקוע מוקדם
יותר ולפחדים הישנים לרוץ חופשי. הנחתי לדמעות להשבר לי
מהעיניים. הנחתי למילים לדמם לי דרך האצבעות. הנחתי להרמוניה,
לתווים, לשבירות הקצב והדיסוננסים, הנחתי ליופי ולכאב ולכמיהה
ולאקסטזה שבערו בי מבפנים להסתנכרן לי בסרעפת, להזדקק לי בגרון
ולפרוץ החוצה דרך מיתרי הקול. הנחתי לאנשים אהובים להפנות את
גבם. הנחתי לעשן הסמיך לערפל את דעתי ולהאדיר את נפשי. הנחתי
לכאב, והנחתי לך להמשיך הלאה. הנחתי לצחוק להתגלגל מבפנים
ולחיוך להתפשט כרצונו. הנחתי ללילה, ליום, לחום ולצמרמורות
הקור, הנחתי לגלים לזרוע מלח על פצעיי ולגשם לבוא ולהמתיק שוב
את הכל.

מעולם לא הנחתי לעצמי.

אפריל 2008