ואני נכנסת לשם. ואני יודעת שזה יהיה כמו קודם.
ויש שם תמונות, והכל נראה רגיל.
ואני עומדת שם, על אותן מסילות, ליד אותו עמוד, כשאני לא
יודעת.
כשאני לא יודעת שהכול חי ואמיתי, ושהעמוד היה שם.
ושהדם עוד זועק מבין המסילות ושאני דורכת עליהן.
ואני מסתכלת על הרגלים ואני זזה שני צעדים. כי הם נגעו בזה.
והם נאבקו עם זה. והם שרדו ליד זה.
ואז אני מביטה בעמוד ויש בו חור.
ואני לא יודעת שזהו חור של קליע.
ושהכל עוד חי מבפנים ושמישהו,
מישהו עם שם וזהות, בילה את השנייה האחרונה שלו שם.
ואני לא נוגעת, כי זה היה שם. וזה כאן. וזה לא נקלט.
כי העמוד הזה שימש משענת לאדם,
שגווע ברעב לידו.
ואני יוצאת משם. ואני יודעת שזה יהיה כמו קודם.
ויש שם תמונות והכל נראה רגיל.
ואני עומדת שם, ליד ערימה נעליים.
ערימה שנערמה מתחת לזכוכיות קשיחות.
ערימת נעלים שחוקות. נעלים בלויות.
ואני מביטה על הרגלים.
וזה היה שם. והם צעדו בהם.
והם לקחו להם אותם והדם עוד זועק מבין הסוליות.
ואז אני נעצרת. ואני לוקחת צעד אחד קדימה.
ואני עומדת עליהם.
ואני מביטה אל הרגלים. אל שלי, אל שלהם.
והם שונות אבל דומות.
ואז אני מבינה.
מבינה שזה הדבר האחרון שהם רצו,
מבינה שהשהות שלי שם היא הנקמה היחידה. |