לפני שבועיים עניתי לעוד מודעת דרושים מהעיתון, תיאור המשרה
היה מעורפל, אותיות שהתחברו למילים שנדבקו למשפטים מופרדים
בסימני פיסוק ורווחים להקלת הבנת הנקרא, טקסט פשוט אבל מסובך,
מילים מוכרות שהצטרפו לכדי תמונה לא ברורה.
את  נוסח המודעה אני מביא כההעתק נאמן למקור:

נדרשת אינטיליגנציה גבוהה, רצוי כבר מוכחת,
סבלנות עד אין קץ, יכולת לשבת על התחת,
ראייה מרחבית של התמונה הכוללת
תשומת לב מירבית לפרטים הקטנים כמו לסיפור המסגרת.
עדיפות לבוגרי תואר ראשון או שני או שלישי,
עם הרבה הגיון והרבה זמן חופשי
יש כאן לא מעט יתרון לשימוש בחוש השישי
אבל גם חשוב לא לקחת באופן אישי.

בתחתית המודעה הובטח שכר הולם, דבר שהיה בו די בכדי לשכנע אותי
לתת לנסות.
פתחתי את קובץ קורות החיים שלי ועשיתי כמה התאמות דרושות, את
לימודי התואר שרכשתי הבלטתי בגאון תוך שאני מסתיר את לימודי
התארים שלא רכשתי, את ציון הפסיכומטרי העליתי אל מעל הכותרת
תוך כדי שאני מכפיל אותו בשלוש מחלק בארבע ומכפיל שוב בשש עשרה
שתיים עשריות.
לאחר הגהה אחרונה הזזתי שני פסיקים ברווח אחד כל אחד ועשיתי
יישור לימין של כל השורות, כמו חיילים בטקס סיום קורס מכונאי
רכב בבה"ד עשרים, שורה חמש עמדה ממורכזת כמו אותו חייל הקושר
את השרוכים ועונה לסלולארי בזמן העלאת דגל הלאום לחצי התורן.
התעלמתי מהתנהגותה הפוחזת וקיוויתי שיחשיבו את העיצוב הקלוקל
כפרץ יצירתיות המעיד על
אינטיליגנציה גבוהה.

לראיון הגעתי די במזל, זאת אומרת התכוונתי להגיע בכל לשון של
כוונה, רק שנדמה היה שהגורל מנסה למנוע זאת ממני בכל לשון של
מניעה.
המכונית הישנה לא הניעה בניסיון ראשון ושני, בניסיון שלישי היא
פשוט התפוצצה לה מצחוק, דמעות של מיים נוזלות מצינורות תחתיים
והשתנקויות לא רצוניות מהמנוע בישרו את סיומו של פרק זה במסע.
תפסתי את האוטובוס היוצא מהשכונה בדיוק בזמן, הנהג שביצע בלימת
חירום בכדי לאפשר לי לעלות קילל אותי לשלום וניפנף אותי מעליו
לאחר ששילמתי את דמי הנסיעה.
תפסתי מקום ממול לדלת האחורית מנגב את מצחי מזיעה עם ידי
ומייבש אותה על חולצתי המכופתרת באופן אינסטינקטיבי. לפני
שהבנתי מה אני בעצם עושה, כתם המיים גדל והסתיר את כתמי הקטשופ
שנתזו עליה תוך כדי ארוחת הצהריים החפוזה שאכלתי טרם יציאתי
לדרך.
האוטובוס התקדם במעלה הרחוב ומשם ימינה בכיכר הראשונה, עולה על
הרחוב הראשי תוך שהוא עוצר לו בתחנות הביניים, הלאה ברמזור
ושמאלה אל הכביש המהיר שם הוא צובר מהירות חולף על פני רכבים
אחרים, חותך מנתיב לנתיב ולבסוף מתיישר על הנת"צ דוהר כמו סוס
פרא בערבות אריזונה כשעל גבו צ'יף אינדיאני.
התחנה המיועדת מתקרבת ואני מושיט ידי ללחצן, האצבע לוחצת והוא
נענה לי, שלט העצירה האדום
נדלק ומלווה בצלצול המוכר. אני מזדקף במקום מייצב את עצמי
באמצעות העמוד, בידי החופשי מכניס את שולי החולצה למכנסיים
ומעביר מייד אחרי זה את אצבעותי בשיער, קולט את התחנה עוברת
אותי ברוורס ואת פניו המחייכות עתה של הנהג במראה.
החסרתי נשימה ופיציתי את גופי על כך בדפיקות לב מואצות, ראשי
הסתחרר ונדמה היה שהכל מתערפל.
שמעתי מישהו צועק לנהג לעצור בזמן שגופי נמרח על הרצפה וראשי
חוטף מכה בעוצמה בינונית מפח האשפה. האוטובוס נעצר וזוג ידיים
נדחף לו מתחת לבתי השחי שלי, שמאל וימין וניסה לעזור לי לקום.
הנהג, המום ואכול אשמה בעצמו עכשיו, פתח את הדלתות כדי שהרוח
ספוגת רעלי איזור התעשייה תיכנס ותרענן את פני ואני קמתי כאילו
דבר לא קרה וירדתי מהאוטובוס.
לאחר אוריינטציה מהירה הבנתי שאני כבר בשלוש דקות איחור, שלוש
מאות מטרים מהיעד וששלושה מכתמי הקטשופ נראים שוב לאחר שכתם
הזיעה על החולצה נסוג במקצת.
פתחתי בהליכה מהירה למקום והספקתי להגיע באיחור סביר של שמונה
דקות, המשרד היה בקומתו השניה והאחרונה של בנין אפור
ומוזנח,בחזיתו דלת חומה ישנה נטולת שלט וחלון שפונה אל קיר
אפור ומוזנח באותה המידה של בנין אחר.
את פנים המשרד לא הספקתי לצרוב בזכרוני באותו ביקור משום
שלמעשה לא הספקתי להיכנס פנימה. עת פתחתי את דלת הכניסה, הנחתי
רגל ימין בוטחת בפנים ולא יותר כי מולי עמדה דמות עבת בשר
ומשופמת של גבר בשנות הארבעים שלו. מבטו היה מיוזע, חסר סבלנות
ולא מזמין.
" מיכאל" הוא הציג את עצמו " ואתה מאחר". " מצטער " אמרתי, "
אבל עכשיו אני כבר כאן".
"צריך לזוז" הוא אמר ודחף אותי מדרכו " אבל אתה יכול להתחיל
בשבוע הבא, תגיע ביום ראשון בארבע אחרי הצהריים".
"מצוין" עניתי לגבו שהתרחק ממני בכבדות במורד המדרגות, " שמח
לעבוד בשבילך" הוספתי בכנות
" רק מה בדיוק אני אמור לעשות" החלטתי להקשות. "ביום ראשון"
הוא נפנף אותי ואלי בגב ידו, נכנס למכונית והניע." אתה אולי
במקרה נוסע ל........." עצרתי באמצע המשפט וענן האבק שהעלו
הגלגלים ענה לי שלא.

ביום ראשון הגעתי לעבודה, הפעם הרכב מש ממקומו ללא בקשות
מיוחדות, במשרד ציפתה לי אשה כבדת גוף שדמתה לבוס הגדול מיכאל
בהכל ובמיוחד בשפם המהודר שהתנוסס לו על שפתה העליונה, מתנופף
ברוח של המאוורר שעמד על השולחן שמולה כנראה על מנת לקרר את
שומניה המדלדלים להם לכל כיוון וללא סדר מסוים.
היא קמה לקראתי והגישה לי מספר מסמכים למלא, עט כדורי כחלחל
וחיוך מאולץ.
סיימתי את הפרוצדורות המנהלתיות והיא את הסנדביץ' פסטרמה
ופנינו שנינו לעבר חדר אחורי שהסתתר בפאתי משרד הקבלה.
למעשה היה זה תא קטנטן שהזכיר צינוק מאיזה סרט ישן. החדרון
הכיל בתוכו שולחן גדול במיוחד שעמד בחוסר יציבות על רצפת
לינוליאום מתקלף שהוטבעו בו סימני גרירה של רהיטים, אחת מרגליו
קצרה מהאחרות, לידו כסא מנהלים עם משענת מתפרקת בצבע שלא תאם
את המושב אבל התאים לאווירה הכללית במקום. הקירות היו עירומים
לגמרי מלבד שעון מחוגים ישן דמוי שובך יונים שתקתק את הזמן
לפנים בהתמדה של שעון שוויצרי גם אם בדיוק פחות.
על השולחן היו מפוזרים מה שנראה לי כמו אלפי חתיכות פאזל
קטנות, תיקון- מאות אלפי חתיכות פאזל מיקרוסקופיות כמעט, ערמות
של פיסות, חלקן הפוכות וחלקן מונחות עם הפנים מעלה, משאירות על
השולחן הענק מקום רק כדי לדפוק את הראש מרוב יאוש, ורק  בהנחה
שהראש לא גדול מדי.
השמנה החוותה בידה והסבירה " אני מניחה שאין פה מה להסביר",
הנדתי בראשי לתשובה, " העבודה מתחלקת לשתי משמרות, משמרת בוקר
כבר תפוסה ולכן הערב כולו שלך", היא הסתובבה במאה ושמונים
מעלות בקלילות של בלרינה ופרצה החוצה כסופה.
" מה עם תמונה של הפאזל הגמור, או ישיבת תיאום אסטרטגית לגבי
דרך העבודה או קצת מידע בסיסי לגבי תנאי השכר?" קראתי אליה,
"יש פה פינת קפה בחוץ, חלב תביא מהביית" היא ענתה רגע לפני
שטרקה את הדלת ויצאה לביתה.

בחזרה לשולחן השרטוט, לידו מתישב בחור עם אינטליגנציה גבוהה
לפי הגדרת תפקידו, מתישב על התחת הכלול גם כן בהגדרת התפקיד,
הופך חלקיקי פאזל קטנטנים ומנסה להבין מה בעצם הוא עושה פה ומה
התמונה הגדולה, או הקטנה, או סיפור המסגרת.
מסגרת
זה נותן לי כיוון מהיכן להתחיל ומתחיל להפריד את חלקי המסגרת
משאר החלקים, מחפש תוך כדי את אבני הפינה ומגלה שיש שישה
שכנראה מתחברים בזוית לא ישרה,
משושה
שוב שבירה של מסגרת, והפעם במסגרת העבודה.
השעון מתקתק והקוקיה מודיעה לי שכבר חצות ונגמרה המשמרת, לפני
שאני עוזב אני לוקח נייר ורושם בשורות קצרות ומילים ספורות פתק
לאיש או אשת משמרת הבוקר, רק רוצה לתמצת את מה שעשיתי ולנסות
לתאם שיטת עבודה, לפתוח ערוץ תקשורת בין היום והלילה.



בתחתית אני חותם פשוט "הזאב" ולאחר עוזב את החדר שכבר מרגיש לי
כסביבה טבעית.
על שולחן הקבלה אני מגלה מפתחות ולידם פתק שמורה לי לנעול אחרי
ולשמור את הצרור לשימושי האישי.
בחוץ מקבלת אותי עלטה דוממת כמתבקש בשעה כה מאוחרת,
הרגשה מוזרה לצאת החוצה מכוך ולראות לראשונה בשעת לילה את הנוף
שבחוץ אותו ראיתי קודם רק בזמן ההמולה של היום.
הרגשה מוזרה לסיים משמרת ראשונה בעבודה חדשה.
עבודה מוזרה.

למחרת אני מגיע באותה השעה, הפעם אין אף אחד במשרד, רק אני
והקירות. על השולחן מחכה לי פיסת הנייר, מתחת לרשימות שלי
מופיעות מספר שורות חדשות כתובות בעט כדורי כחול ובכתב מסודר,
עגול ונשי:
" זאב יקר" נכתב בפתיח," דברים לענין כתבת כאן, יש לי כמה
הערות ואני מייד מפרטת אבל רק רוצה עוד לאמר שנחמד לגלות שיש
בעולם עוד אנשים אינטיליגנטיים מוכחים עם ישבן די רחב, לפחות
אני לא ארגיש בודדה ..., עבודה מוזרה, בהחלט מוזרה".
ובתחתית חתימה - " שלך, ליידי נץ".

היא הבינה, חייכתי ופניתי לעבודה, ממשיך למיין פיסות של פאזל,
מעביר אותן מערימות חסרות הגיון לערימות ששורה בהן תבונה יתרה,
מנסה לאתר חתיכות שישלימו את המסגרת של התמונה אבל ככל שהזמן
עובר מתבהר לי שעוד עבודה מרובה לפני, לפנינו.
בסוף היום תלשתי דף חדש וכתבתי:
" ליידי נץ יקרה
יום העבודה מאחורי אך התמונה רחוקה מלהתבהר, מאחל לך יום מוצלח
בעבודה ושתעמידי אותם (חלקי הפאזל) שורות שורות ולתפארת מדינת
ישראל,
שלך בידידות,
זאב"

למחרת שוב הגעתי, על השולחן הערימות המוכרות כבר ולידן הפתעה
נעימה, תחילה של הרכבת המסגרת שעשתה עמיתתי משעות היום. בכניסה
אל החדר אני שואף לאפי רייח של בושם נשי משובב נפש שיהפוך
להיות חלק אינטגרלי מתחילת המשמרת, אולי ליידי נץ התאמצה
במיוחד בשבילי.
אני ממשיך במלאכת החיפוש וההרכבה האיטית, מציאת מחט בערימת שחת
נראית כמו משימה אפשרית בהחלט כרגע.
לקראת השעה המיועדת אני רושם
" ליידי נץ חביבה
רייח השושנים שהשארת אחרייך ליווה אותי כל היום, אני מקווה
שהפרח שלי ילווה אותך מחר"
הנחתי את המכתב על השולחן ולידו פרח אוריגמי שקיפלתי באחת
מההפסקות קפה שלקחתי לעצמי מוקדם יותר.
וכך זה נמשך, העבודה מתקדמת לאיטה, לפעמים נדמה שלא ממש, בין
כניסה בציפיה למכתב מליידי נץ והתשובה לפני היציאה הביתה.
לאחר מספר ימים כבר השתנה מעט התוכן והפך מגוון יותר,
היא סיפרה לי על הצטננות שתקפה אותה ולא חלפה, ואני השארתי לה
שקיק תה צמחים ומרשם לתרופת סבתא שתמיד עובדת, היא כתבה שהיא
מחפשת דירה חדשה ואני הכוונתי אותה לדירה של חברים של חברים
שעמדה להתפנות.
סיפרתי לה שאני מחפש מתנה לסבתי ליום הולדתה השמונים, ולמחרת
היא השאירה לי כתובת לחנות כובעים בסגנון הישן, שם לטענתה אמצא
גן עדן לחובבי אופנת שנות הארבעים שתפסה חזק אצל סבתא לפחות
מאז שהיא היתה רלבנטית.

יום אחד לא חיכה הרייח השמיימי בכניסה, על השולחן המתין לי
הפתק שכתבתי בעצמי ולידו פרוסת העוגה שהשארתי, עדיין ארוזה
בקופסת הפלסטיק והפאזל כמובן נראה ממש אותו דבר, אבל גם כך הוא
לא באמת נראה שונה מיום ליום, רק ברטרוספקטיבה של שבועות ניתן
היה להבחין בהתקדמות.
ישבתי שם, שקט כרגיל אבל מרגיש שקט מתמיד, שקט סוער וחרד משהו,
מיינתי חלקים ונגסתי מהעוגה שקצת התייבשה לה, מרטיב אותה
בלגימות מהקפה הנמס.
" מקווה שהכל בסדר" רשמתי לפני היציאה הביתה ובאמת התכוונתי.
למחרת רייח הבושם חזר ואיתו מכתב ארוך מהרגיל.
היא היתה קצת חולה ולכן לא הגיעה, כתבה בצחוק שהיא מקווה שלא
דאגתי מדי (אבל קלעה לנקודה) ושלא התגעגעתי( ואני פתאום הבנתי
שכן).
היא גם סיפרה לי שבדקה את הדירה שהמלצתי לה עליה ונראה לה
מתאים ואולי אנחנו צריכים ליפגש ולשתות קצת תה צמחים ולדבר על
פאזלים.
העברתי את היום ההוא בעבודה בתחושה הרבה יותר נמרצת, יותר
שמחה, יותר מלאת ציפיה וחשבתי על דברים לרשום במחברת שהחליפה
את פתקי הנייר הקרועים לצורך חלופת המכתבים.
" ליידי נץ נפלאה
שמח, באמת שמח לשמוע שאת כבר בריאה, לא היה פה קל רק עם הרייח
של עצמי בחדר האטום והקטנטן שלנו, נפלא לשמוע על הדירה ותה
צמחים תמיד מתאים אבל היה נפלא עוד יותר אם תכתבי לי קצת על
עצמך, ואני לך על עצמי, שנוכל להכיר קצת יותר, הרי אין מה
למהר".

" אני בת שלושים, רווקה, מקסימה, רוצה לדעת יותר? מה איתך?"
"בן שלושים ושתיים, רווק מזדקן, בחיפושים עצמיים מאז שלמדתי
שיש מה לחפש, חבל שלא למדתי עוד איפה למצוא.
את לא מחפשת?"
"בטח שמחפשת, מקווה גם למצוא, בתקווה שיש מה"
"נראה לי שיש,  את חושבת שאפשר להסתובב ככה כל החיים?"
"כן"
כמה מהר אפשר להצמיח דמות מבין השורות, מתוך הדמיון המתפרע,
לתת לה צבע וגובה, מבט לפנים, חיוך ותנוחה טבעית מועדפת.
להחליט על התגובות שלה בסיטואציות שונות, בשיחות עמוקות אל תוך
הלילה וברגעים אחרים, יותר טריוויאליים וארציים משהו.
הקלות הבלתי נסבלת של יציקת התוכן שאתה מוהל בעצמך לתוך התבנית
שקמה מתוך התאוות שלך גורמת ברגעים של התפכחות לספקנות עצמית
שנשטפת עם נחשול נוסף של התפרצות כימית במוח.
הזיות שרוכבות על גל של סימום עצמי, מעין אומנות בפני עצמה של
בניית המסגרת והשלמת התמונה שממלאת אותה.
סיפרתי לה על הדברים הכי חשובים לי, הכי מטרידים, הכי מסעירים
והכי מפחידים אבל עם הימים שעברו שמתי לב שככל שאני מפרט ככה
היא מקצרת וככל שאני יוצא לאור היא נחבאת אל החשכה.
כתבתי לה על זה, שהיא נסגרת עם הזמן והיא הכחישה ואמרה שזה רק
בראש שלי אבל ככה זה עם בחורים רגישים, אבל רק לעצמם.
עניתי שאולי זה רק בראש שלי, אבל אולי גם היא רק שם ויתכן
והגיע הזמן שהיא תפרוץ את הגבולות האלו שבין הדמיון והמציאות
והיא ענתה " למה לא? אולי אפילו כבר מחר ".
למחרת הליידי נץ לא הופיעה לעבודה והכתובת האחרונה במחברת היתה
שוב זו שאני רשמתי בה בלילה הקודם. קראתי אותה
"נראה לי שאת קצת מפחדת ואולי מעט פגועה ואני אפילו לא ידעתי
שפגעתי ואולי זה לא אני בכלל
ומה אם פשוט האני השני שמסתובב בראש שלך, שהתחיל בתור תמהיל
בין המוח של אלברט איינשטיין בגופווהגוף של ברד פיט הפך להיות
עם הזמן דומה יותר ויותר דווקא לאלברט פירות.
אם זה כך אז תגידי וניפרד כידידים, אם זה מה שאנחנו בכלל,
מפלרטטים וירטואליים שכמותנו.
שלך עדיין
וולף"
קראתי והוספתי בתחתית העמוד:
" נ.ב. מקווה רק שאת לא חולה ולא עברת תאונת דרכים או התחשמלות
קשה או רעידת אדמה מדרגה של מעל שבע בסולם של הצורר ההוא,
ריכטר."



ושוב עבר הלילה והבוקר ורוב היום שלאחריו וכשהגעתי למשרד
לתחילת המשמרת חיכתה לי השמנה עם המאוורר וריח הפסטרמה באוויר.
היא אמרה לי שאני כבר אסיים את הפאזל בעצמי, משמרת בוקר
התפטרה,לא, לא השאירה הודעה רק שמצאה עבודה אחרת בתור פותרת
תשחצים בחברה קצת יותר גדולה, במשכורת מצוינת.
עוד שבוע והתצרף, הפאזל היהודי המשושה שלי, שלנו כבר עומד
לקראת סיום, ואני מודה שהוא יפה, וההרגשה היא של הישג. את
המסגרת כבר סיימנו עוד מזמן, ליידי נץ ואני, ואת התוכן הצלחתי
להשלים במהירות יחסית שהפתיעה גם אותי, אבל כשאני מסתכל עליו
ולמרות שאני בעל אינטילגנציה מוכחת, לפחות לפי הגדרות העבודה
שבה אני מחזיק  עדיין למשך השבוע הקרוב, אני רואה בבירור את
המסגרת, מצליח ללא קושי להבחין בפרטים השונים המפוזרים על
השולחן שבחדר הדחוס אבל בחיי שאני לא מצליח להבין את התמונה
השלמה.