רציתי לכתוב עליך...
רציתי להעלות על דף לבן את מה שעבר עליך באותו לילה.
כבר שנתיים שאני רוצה לכתוב את זה, אך לצערי הבנתי היכן שהוא
בדרך שאיני מיטיב לכתוב.

רציתי להנציח את מה שקרה כי פחדתי שאשכח.
אבל לא שכחתי.
לא שכחתי את המאבק התמידי בעצמך ובעולם; את היאוש הנוראי
המלווה אותך למשך היום כולו; את ההכאה העצמית בכל פעם שאתה
גומר אומר לסבול ומחליט לשים לזה קץ, ואז פוסע לאחור מארון
הנשקים וקורא לעצמך פחדן.

התמונה עדיין ברורה בראשי, ידידי.
ההשלמה עם עצמך שזה אכן הולך לקרות, לקיחת הנשק, העליה
לתורן...
הייתי שם, לבד, בדיוק כמוך. רק שלך היה האומץ לטעון, לדרוך
ולסחוט את ההדק...
אני רק ישבתי שם, במעלה התורן, והתייפחתי - מנסה לשכנע את עצמי
שבקרוב יהיה בסדר.
אבל לא הצלחתי לעבוד על עצמי, והייתי קרוב להקדים אותך.
אבל הספקת להקדים אותי.

אתה לא גיבור מלחמה. ממש לא.
למעשה, הרבה אנשים היו אומרים שאתה טיפש; שיכלת להיעזר בהם
במקום לברוח כך.
כסילים.
איך תסביר לאדם שמעולם לא חווה יאוש אמיתי בחייו, אך חושב שהוא
חווה, מהו יאוש?
אז שתקתי כשהם כעסו עליך, כי אי אפשר להאשים אותם שהם אינם
חולים כמוני וכמו שאתה היית.
למעשה, אפילו קצת קינאתי בהם...

אבל אתה כן גיבור.
לא גיבור שזוכה לסיקור תקשורתי מטורף, אבל גיבור. אפילו אעז על
הדף ותחת שם העט לקרוא לך גיבור מלחמה. כי בהחלט עזרת לנצח
במלחמה אחת - עזרת לי לנצח במלחמה שלי. מלחמה זהה לזו שהתנהלה
אצלך.
אותה מלחמה שגרמה לך לעשות את מה שעשית.


אנשים היו שואלים אותי אם הייתי חבר שלך.
חבר הוא מושג חזק; חבר הוא אדם המהווה חלק בלתי נפרד מחייך.
אתה לא היית כזה בשבילי בחייך. לצערי, אם היית מגיע לסוף
שירותך הצבאי, כנראה שהקשר ביננו היה מתנתק.
ובכל זאת, בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי. למעשה בכיתי כל כך הרבה
וכל כך חזק, עד שמאז שהתמוטטתי מבכי בלוויה שלך, דמעה אחת לא
זלגה על לחיי.
אז אני עונה לאנשים שכן - היית חבר שלי. אחרת איך עוד אוכל
להסביר את הבכי הנוראי?
את ההתנהגות המרוחקת שלי בתקופה שאחרי?
את הזעזוע הנורא שעברתי?
כיצד אוכל להסביר לאותם אנשים כסילים שאתה למעשה עשית את מה
שאני רציתי ולא יכולתי לעשות?


אנשים שמכירים אותי כיום לא מסוגלים לדמיין אותי עצוב.
אנשים שהכירו אותי אז לא זכו לראות אותי שמח. לא באמת.
ההבדל בין אז להיום הוא אתה.
והיום, כשאנשים מסרבים להאמין למה שהייתי, אני רק מחייך את
אותו חיוך אמיתי ושמח שקרוביי כל כך אוהבים, ושותק.
ובזמן השתיקה אני שוב ושוב נזכר בך - האדם שיכל להבין יאוש
אמיתי וידע מהו.
אותו אדם שחשב שביריה אחת יעלים רק את היאוש שלו, העלים גם את
שלי ופתח לי דלת למקום שאני נמצא בו היום, הלא הוא אותו מקום
נפלא הנקרא "אושר".
אותו אדם, שאני ורק אני יכול לקרוא לו גיבור, ויודע שבמותו הוא
ציווה לי את החיים.

מוקדש לחייל (שניצח בדרכו שלו) שבכל אזכרה מתהפך בקברו כאשר
מציינים את דרגתו לפני שמו, במלאות שנתיים למותו.